יום ראשון, 28 בנובמבר 2010

אוניברסיטה לגן

לכבוד סוכות רציתי לקנות משחק לילדה. גם אם היא החמישית בבית, וגם אם חדר המשחקים מלא וגדוש במשחקים וצעצועים שקנו לאחים הגדולים שלה, מגיע גם לה -לא?

רציתי לערוך את הקניה בישוב הדעת, להקדיש לה זמן כמו שצריך, לחקור ולשאול- אבל בימים טרופים אלה זמן הוא מצרך נדיר, ולכן כמובן הגעתי לרגע האחרון (=ערב החג) בלי משחק ביד, ונאלצתי להסתפק בחנות הקרובה לבית.

רציתי לקנות משחק זיכרון, אבל המבחר בחנות לא היה מרנין, ולכן ויתרתי.

בכלל המבחר בחנות לא היה מרנין, כך שכל דבר שהיה כתוב עליו שהוא לגיל המתאים התקבל בברכה, גם אם הוא נושא את השם היומרני והמפוצץ "אוניברסיטה לגן", וגם אם על האריזה שלו כתובה המילה "קוגניטיבי" יחד עם מילים מפוצצות אחרות, שספק אם יצרני המשחק יודעים את משמעותן.

מקוצר הזמן לא נבחנה האריזה היטב, הגענו הביתה ונכנס החג, והתפנינו לבחון את הקניה ביתר דקדקנות.

אז מה יש?

מדובר בתשעה לוחות משחק בסגנון לוטו, כל לוח בתחום ובנושא אחר, ולכל לוח מתאימים כרטיסים, בכל פעם לפי כלל התאמה אחר. תכולת  המשחק ותוכנו מפורטים על האריזה, לא דאגתי להתאמת התכנים לילדה המסויימת.

הלוחות והכרטיסים עשויים מקרטון קשיח, שהוא ממש קשיח, ולא אחד כזה המתקמט בקלות. גם התינוקת לא הצליחה לקמט, למרות שניסתה.

הקופסא מוצלחת ביותר ומתאימה לשימוש שוטף ולא רק לזמן אריזת המשחק - ישמקום לתשע חבילות של כרטיסים, כך שאפשר לשמור אותם ממויינים, ולהוציא בכל פעם את הכרטיסים הרלוונטיים בלבד. יש גם מקום לתשעה לוחות המשחק.

העיצוב - צבעוני ויפה, עושה חשק לשחק.

ההוראות - מפורטות, מסבירות ומוסיפות גם לידע הכללי של ההורה. להבדיל ממקרים אחרים, כאן יוצרי המשחק כן הבינו נכון את המילה "קוגניטיבי". יש בהוראות גם טבלה המפרטת לגבי כל לוח בנפרד מה התחומים שהוא מפתח אצל הילד.

מאוד קל למיין ולאסוף - גב כל לוח צבוע בצבע נפרד, וגב הכרטיסים המתאימים- באותו צבע. מאוד קל גם לבדוק את התשובות - הכרטיסים ממוספרים מאחור לפי הסדר.

ומה בכל זאת היו הבעיות?

רמת הלוחות היתה קצת נמוכה מדי עבור הבת שלי (ארבע וחצי). את רובם היא עשתה בקלות רבה (התאמת צבעים, התאמת צורה לצבע, התאמת צלליות). מה שלא הפריע לה לשחק בחדווה רבה, "ללמד" את אבא, ולשתף את כל מי שהגיע. אחר כך היא פנתה לשימושים יותר יצירתיים בכרטיסים. בהמשך הגיעו בנות דוד צעירות יותר,ומסתבר שהמשחק התאים למדי לבת השנתים. כך שה"3-7" בעירבון מוגבל.  אני מניחה שאילו הייתי מקדישה בחנות עוד עשר דקות ובוחרת את אחד ממשחקי ההמשך -ההתאמה היתה יותר טובה.

בלוחות הקשים יותר, שבהם צריך להפעיל קצת מחשבה בשביל ההתאמה, נמצאו כמה בעיות - כמו כמה התאמות הגיוניות (מטריה אמורה להתאים למגף כ"פריטי חורף" אבל בעצם למה לא לכפפה?) או התאמות שלא מתחייבות (מי אמר שילדה צריכה מסרקומראה? למה היא לא צריכה אופניים? למה דווקא הילד צריך אופניים? למה הילד הזה ולא השני?) או סתם ידע שאין לכל ילד בגיל הזה (מילא מדחף למסוק, למה עוגן ליאכטה?). גם הלוח העוסק בהפכים קצת בעייתי, כי מתאימים לפי הציור, ולא ממש צריך להבין שיש כאן הפכים.

וכמסקנה?
אספתי את הכרטיסים והלוחות ואיפסנתי בארון עד לגיל שהילדה השישית תהיה בגיל המתאים.

הילדה החמישית תשחק בינתיים ב"מה עוד במשבצת" שנותר מהגיל שאמא שלה היתה בת חמש, ושהורד מהארון בהזדמנות חגיגית זו.

לפני חנוכה נעשה תחקיר מקיף ונקנה משחק מתאים לגיל, או שפשוט נקנה עוד בובה.

המשחק מומלץ. אפשר להתחיל כבר בגיל שנתים.

רעיון מוצלח למתנת יומולדת שנתיים או שלוש. המחיר - 50 שקלים

יום חמישי, 25 בנובמבר 2010

מתי ואיך לומדים לחלוק

 הורים רבים מוטרדים כאשר הילד שלהם לא יודע לחלוק את חפציו. כאשר הוא שומר עליהם, מסרב לוותר ובוכה כאשר ילד אחר, אח או אורח משחקים במה שהוא מחשיב כרכושו. השאלה "כיצד ללמד ילדים לחלוק?" או "כיצד לגרום להם לוותר?" חוזרת שוב ושוב. כאן אני רוצה להסביר למה אני לא מלמדת לחלוק ולא גורמת לוותר. לא תמיד.

בהתחלה יש תינוק. והתינוק הוא (מבחינה פסיכולוגית) בלתי נפרד מאימו. הוא לא יודע להפריד את עצמו ממנה, ובכלל הוא לא יודע מה זה "עצמו". במהלך השנה הראשונה לחיים הוא לומד להכיר את הגוף שלו - את הידיים, את הרגליים, את התחושות הפנימיות, את היכולות, כמו להגיע למקומות שהוא רואה וכדומה. אבל בכל הזמן הזה, אין לו עדיין רצונות. יש שאיפות קטנות, אבל לא רצונות שנפרדים מההורים. בגדול הוא עושה מה שהם רוצים.

בשלב מסוים, בערך בין גיל שנה לשנה וחצי, כשהוא כבר שולט על תנועות הגוף שלו, הוא מתחיל ב"משימה" חדשה שהיא פיתוח העצמיות שלו. בזמן הזה, כשמתחילים בחינוך, רואים את זה הכי טוב. את מכירה את הפעוט שרץ כדי למשוך חוט חשמל או לנגוע בשקע למרות שאמרו לו אלף פעם שאסור? את מכירה את החיוך הזה ואת הריצה לנגוע "דווקא"? זה אומר שהוא מתפתח בכיוון הזה - הוא גם פיתח רצון משלו, ועובד כדי להשיג אותו, וגם יודע לחזות שההורה יהיה נגד. אז אני לא אומרת לתת לו לנגוע בחשמל, אבל אני אומרת לקבל את החיוך הזה לא כהתרסה, אלא כלק מההתפתחות החינוכית והאישית שלו.

זה לא סתם שהמילים שהכי שולטות באוצר המילים של בני שנתיים הן "זה שלי" ו"אני לבד". זה הדבר שהם הכי צריכים בשלב הזה בחייהם. הוא אינסטינקטיבי, אבל בהדרגה הם בונים את זה. הרבה הורים קוראים לזה "גיל שנתיים הנורא", אבל בעצם הוא לא נורא בכלל, אלא מבורך.

מה קורה לאדם שלא עובר את השלב הזה, של בידול מהסביבה ומההורים, ומחשבה "מה אני רוצה עכשיו"? בעיקרון זה אדם מאוד מסכן. לפעמים הוא אפילו לא ממש *אדם*, נמשך ונגרר אחרי אחרים, ואחרי הרצונות שלהם, בלי לדעת להגדיר לעצמו את עצמו ואת רצונותיו.

אין שום דבר קדוש בגיל שנתיים וחצי, רק זה שהוא צריך לבוא אחרי שלב של רכושנות, של בכי כשלוקחים לך צעצוע, כי אתה שייכת אותו, במובדל משאר החפצים, ויודע שהוא שלך. רק כאשר הוא לחלוטין שלך - יש משמעות אמיתית לוויתור הבוגר שלך עליו, כי אתה יודע שגם אם החבר משחק בכדור הכחול כרגע - הכדור הזה הוא שלך, ויהיה כזה גם בעתיד. זה ביטחון שהוא מאוד חשוב לילד.

כשילד מתעקש ולא מרשה לחטוף לו מהיד - זה מצויין בעיני. כשהוא בוכה אם חוטפים לו - זה נהדר. גם שהוא יודע להגיש ולוותר זה נהדר אם אני יודעת שלפני חודשיים הוא היה בוכה על זה. אם הוא לא עבר את השלב הזה של הרכושנות, והוא מוותר מתוך הרגל ומתוך רצון תמידי לרצות את הסביבה, זה בעייתי בעיני.

ואני כן אלמד לחלוק לפני כן - אבל לא בחפצים של הפעוט, לא ב"טריטוריה" שלו, אלא בדברים יותר נייטרלים. נגיד ב"כיבוד" שאני אביא לו עכשיו בסלון על מנת שיחלק לו ולחבר. גם זה יהיה קשה, למדי, אבל זה המקום הקטן, שממנו אני מצמיחה את העתיד.

יום ראשון, 21 בנובמבר 2010

שנה וחצי

זוהי תשובה לשאלה שחוזרת בוריאציות שונות: "הבן / הבת שלי משגעים אותי. האם גיל שנתיים מתחיל אצלנו מוקדם מהצפוי?". התשובה מנוסחת בלשון נקבה, כי כך עניתי בזמנו. אני משאירה אותה כפי שהיא, כי הגיון המגדרי לא מזיק לאף אחד.

לפני גיל שנתים המאוד-מסובך ומאוד-נפלא,ישנו גיל שפחות שמים אליו לב, ובעיני הוא מסובך יותר. גיל שנה וחצי זה לא"גיל התבגרות" זה "טרום גיל התבגרות". כשילד בן שנתים רוצה ומתעקש על משהו, זה יכול להיות משהו שטותי, בעינינו, אבל יש רצון מסוים ומגובש. לגיל שנה וחצי יש התעקשויות מעצבנות, כי הן על כלום. "אמא קומי" למה? ככה. כי הוא רוצה את אמא על הכורסה ולא על הספה. ואם אמא עוברת לכורסה - הוא רוצהאותה בחזרה על הספה, וחוזר חלילה. כך עם האוכל, וההתלבשות, ובעצם עם כל דבר.

מה עושים?
קודם כל אני נורא ממליצה להימנע משמות וכינויים. גם כשהיא לא שומעת, גם במחשבות שלך, אל תחשבי "היא מסובבת אותי על האצבע הקטנה" או שהיא "דרמה קווין". זה לא נכון כרגע, אבל עלול להפוך לנכון כי מחשבות כאלה הן מסוג הנבואות שמגשימות את עצמן. יש המון דברים שאת לא מודעת אליהם, אבל בלי משים את משדרת לילדה שלך. אם אבא מגיע אליהבגישה של "אין חוכמות" - אז היא קולטת את זה, ובאמת אין חוכמות. אם את באה בגישה של "היא עושה ממני צחוק" את מראש משדרת הססנות שמאפשרת לה לברוח בהחתלה, או משהו אחר.

תחשבי למשל על הרגע שאת מכניסה אותה לכיסא הבטיחות באוטו. היא משתוללת? היא מסרבת (יותר מדקה, כוונתי)? אם לא -כנראה שהצורך בחגירה בכיסא בטיחות מאוד מופנם אצלך, וברור לך שאין חוכמות בכיוון הזה. אם כן - אז נתתי דוגמה לא טובה. בטוח יש משהו שאת עושה איתה, אפילו בניגוד לרצונה, והיא לא מתחילה בסצנות של צעקות ובכיות וצרחות. יש סיסמה "השלום מתחיל בתוכי" - אז עם ילדים זה מאוד נכון. ילדים יפגינו התנהגות שלא מקובלת על הוריהם, בנקודות שהוריהם לא שלמים איתם עד הסוף. ואז קודם כך את צריכה להשלים בעצמך. חשוב לך שתהיה עם חיתול עכשיו ומיד? או שאת גם נהנית מהמשחק שלה. ורק אז לפנות אליה במעשה הזה.

ישכאן עוד גורמים לא קשורים. ילד בן שנה וחצי מאוד קנאי להוריו, וזה בצדק גמור. ההורה הוא "שלו" ולא של בן הדוד או של איזה תינוק נודניק אחר. אני ממליצה לא להרים תינוק אחר בנוכחות הילד, ואם מרימים - להתיחס למחאות של הילד באהדה רבה, כאילו לקחת לו מהידים צעצוע אהוב עליו.

יש עוד דבר שנקרא "התעלמות". העצה הרווחת היא "היא רק רוצה תשומת לב, תתעלמי". אבל למה? תשומת לב זה צורך בדיוק כמו שאוכל או שתיה או שינה הם צורך. אולי לא כדאי להתיחס לדבר שאליו כוון הבכי המסויים - אבל את תשומת הלב לתת בכל אופן. איך? בחיבוק, בנשיקה, בהרמה על הידים, במילה טובה. לא להתעלם

ועוד דבר שכדאי להתחיל להתרגל אליו - ילדים מתנהגים הכי טוב, אבל גם הכי גרוע, בנוכחות אמא, כשהיא המטפל העיקרי. זה מעצבן נורא, בעיקר כשאמא עייפה או כשרוצים להשוויץ, אבל איכשהו ילד מרגיש שכאן "מותר לו" שאמא תכיל ותקבל את הכל. כדאי לקחת את זה כמחמאה במקום להיעלב ולהתעצבן.

יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

פחד ממפלצות

בין גילאי שלוש ושש ילדים מפתחים פחדים רבים מיצורים שונים, ממפלצות, מרוחות רפאים ומהחושך. יש ילדים שיפתחו גם פחדים מפורצים וגנבים או מבעלי חיים כמו אריות ונמרים, כלבים, עב"מים ואפילו חרקים. סיוטי לילה הם חלק מהביטוי לפחדים של הילד בגיל הזה. לעיתים מדובר על מפלצת קבועה שטורדת את שנתו של הילד בכל לילה ולעיתים מדובר על פחד שמתחלף מדי כמה שבועות. ברוב המקרים אין מקום לדאגה. על ההורים להרגיע את הילד ולעזור לו לנצח את המפלצת המפחידה. לא כדאי לנסות לשכנע אותו שהמפלצת לא קיימת, אלא לעודד ולתמוך ולחשוב על דרכים לנצח את המפלצת,  כלומר את הפחד.

המון הורים מתמודדים עם מפלצות וחיות מסוגים שונים ומשונים. כמפר הילדים כך מספר הרעיונות היצירתיים. את הרעיונות הללו אספתי מהדפים בפורום "חינוך לגיל הרך" ובפורום "הורים לפעוטות" ואני מגישה אותם באהבה רבה לעמית ולאמא עמיתית, ולכל הילדים שחוששים ממפלצות.



המצאנו, ביחד עם יניבי, מפלצת טובה (שקראו לה `מיפי`) שהיא אוהבת ילדים, והיא הייתה יושבת לידו בלילה ושומרת עליוזה לא במקום לשמור עליו. אבל זה בנוסף, כשמדי פעם אמא ואבא רוצים לצאת מהחדר, אז `מיפי` נשארת איתו.  [אצלנו בסוף זה אפילו היה מספיק ל`במקום` לשבת איתו. אבל לא לנסות להתחיל מזה.[

אבא שלי היה נוהג לבנות איתנו "מכונות להשמדת מפחידים" ואני עד היום זוכרת את זה בשמחה גדולה.היינו שמים מלכודות (מכפות, חוטים, שמיכות... מה שיש) בכניסה לחדר ומייצרים "מכונות" דומות שישמידו את המפלצות כשיגיעו (חלקן בדמיון לגמרי בלי שום עזרים.(הוא היה מתחיל בזה, אנחנו היינו ממשיכים.בסוף למדנו להלחם בהם גם כשהוא לא בסביבה בשיטה הזו.


אני בד"כ נכנסת למקלחת ואומרת:"פינגי לך מפה בבקשה,רון מפחד מ-ממך" ואח"כ אומרת שפינגי הלך.


אתמול, לפני שהלך נדב לישון, הוא כתב על הקיר ליד המיטה את שמו ועוד אותיות וסימנים גרפיים שונים. ככה שורה ארוכה ארוכה. לאחר שסיים, בא לספר לנו, וככה הוא הסביר: אם תבא מפלצת, היא תראה על הקיר שכתוב "נדב החזק, לכי לבית אחר" וככה היא תבהל ותברח.


לישון עם אח או אחות (אפילו תינוק) בחדר.

בנוסף נראה לי שכדאי להוסיף לטקס השינה הקבוע "טקס סילוק מפלצות".


צבעו אצלינו לאחרונה את חדר הילדיםו  הסברתי לרעות שהצבע ערבב חומר סודי דוחה מפלצות בצבע ונגד אלו העמידות יותר, שהחומר לא עבד עליהן או כאלה שבאות מבחוץ, יש סינון נוסף של צבע כתום וצבע כחול באדני החלונות, שהם צבעים לגרוש מפלצות ) המפלצות רואות ובורחות מיד, עוד בחלון). היה צורך בתזכורת או שתיים, אבל מאז לא נשמעו יותר דיווחים על מפלצות.
לאמא יש מתחת למיטה מפלצת נורא חמודה שהיא מגדלת כבר שנים..... היא שומרת שהאריה והנחש לא יבואו.

ארי פחד ממפלצות והרעיון שיש לו חרב מאוד עזר לו להתמודד עם המפלצות הנוראיות שבמיטה, בבוקר הוא היה מספר איך הגיעה מפלצת ירוקה ואיך הוא הרג אותה עם החרב.

אני למשל קניתי לאסף מקל קסם שאיתו הוא מגרש מפלצות, אנחנו מגרשים את המפלצות ביחד ונועלים את דלת הכניסה כדי שלא יחזרו, אני אומרת לו שאני שומרת עליו כדי שירגיש בטוח.

השבוע יצא המרצע מהשק שאיזו מפלצת מבקרת אותו לפני השינה. אז לקחתי אותו לישון איתנו במיטה (מאוד נח ארבעה מקיר לקיר) לילה אחד, ושוב פעם אתמול (בעלי כבר ברח לסלון), אבל הוא הסביר לנו היום שהוא שבר את המפלצת.


אפשר לבנות יחד קופסא - שתהיה בצבע שחור, לקשט אותה, ולקרוא לה "קופסת גירוש הפחד". היתרון בכך הוא שזה יעיל לכל מיני פחדים. היום מפלצת, מחר משהו אחר. אם מפחדים ממפלצות - לצייר את המפלצת / לפסל את המפלצת, ואז להכניס אותה ולנעול אותה בתוך הקופסא, ולשים את הקופסא במקום "בטוח".כך נותנים לגיטימציה לפחד, אבל ממזערים אותו ושמים אותו במקום מסויים.

אצלנו יש חלוקה למפלצות רעות מול נחמדות.כשיש מפלצת ) ואנחנו תמיד לוקחים ברצינות את ההודעה ולא טוענים שאין כזו בבית) אנחנו ניגשים לברר מאיזה סוג.אם היא נחמדה - יונתן שואל מה היא אוהבת לאכול ומארח אותה, תוך שהוא מסביר לי עליה כל מיני דברים.אם היא רעה - אנחנו חושבים יחד איך לגרש אותה (בצעקות, בחרבות, בקפיצות( וכשהיא כבר ממש מפחדת - אנחנו פותחים את הדלת וזורקים אותה.


מה שעבד אצלנו היה לשאול את אייל מה מפחיד את המפלצת.הסתבר.. שמפלצות מפחדות מציידי מפלצות.מאז, יש לאייל תעודה של צייד מפלצות מתחת לכרית (שאם תבוא מפלצת בלילה הוא ישר ישלוף את התעודה ויראה לה), ומעל למיטה תלוייה מלכודת מפלצות (שאייל בנה יחד עם אבא שלו מבריסטול חתוך ומחובר כרשת(.



לגבי מה אומרים - אמירות כמו "זו מפלצת חמודה" לא עוזרות בדרך כלל, כי בעיני הילד המפלצת לא חמודה ולא חברותית אלא מאיימתהתייחסות אל המפלצת כמאיימת נותנת לילד בטחון שיחד תמצאו את הפתרון למלחמה במפלצת.



מנקודת מבטו, חשוב שתוכיחי לו באמת כי אין מפלצת מתחת למיטה על ידי זה שתחפשי אותה יחד איתו מתחת למיטה, אולי אם תוכיחו לו שלפחדיו אין כל בסיס אולי בטחונו העצמי יעלה יותר.

מאד עוזר חפץ מחזק. צמיד נגד מפלצות , בובה ששומרת מהחושך וכיד הדמיון הטובה עליך.


למדנו להתמודד גם עם הפחדים והחרדות שלו, שאופייניים כל כך לגיל (מפלצות, מכשפות וכד`). הבנו שההתחזות למישהו אחר, שהוא יצר במוחו ונתן לו שם ותכונות אופי, היא בגדר ניסיון להתמודד עם הסביבה עם תכונות שהוא מרגיש שחסרות לו (יש לו 3 דמויות עיקריות: חלבן החזק, הגבוה עד כדי כך שהוא עובר את האטמוספירה, סופר שיכול לעוף ויש לו דבק בידיים וברגליים כמו הקורים של ספיידרמן - מה שמאפשר לו לטפס ללא חשש והופך אותו לאמיץ מאוד, ופיטר טוב הלב, הילד הנצחי והשובב, שעוזר לכולם בכל עת(.


תשאלי את יובל מה, לדעתה, יכול להבריח את המפלצת, ותעזרי לה לבצע את מה שהיא תחליט. אפשר לבנות לוכד חלומות, אפשר להציב "שומרים" על המיטה, אפשר להמציא לחש קסמים... כל דבר שיובל מאמינה שהוא מבריח מפלצות - עובד!



כשאני אמרתי לו שזה מפחיד אותי לקרוא בספר הזה לפני השינה הוא ענה לי שאין מה לפחד, "אם תפגשי דינוזאור פשוט תגידי לו "שתוק!" והוא יברח".

לשי יש דמיון מאוד מפותח והוא לא פעם מציע לאייל פתרונות יצירתיים לפחדים שלו - אחרי שהפיה שהיתה לו הפסיקה לעבוד היו לו כל מני ציורים שהוא היה מבקש משי לצייר לו במחשב, הם היו מדפיסים אותם ושמים את הדף מתחת לכרית. יש לו מלכודת מפלצות שתלויה מעל המיטה (שלו, בחדר השני) וגם תג של לוכד דרקונים מתחת לכר.


לחברה שלי פעם היתה הברקה בנושא. היא הכינה לבנה "תרסיס נגד מפלצות" (בקבוק תרסיס רגיל ממולא מים מהברז), ולפני שהלך לישון הם רססו יחד מתחת למיטה ומסביב. מאז - כל פחדי השינה נעלמו.


ספרים וסרטים:

ראינו את הסרט מפלצות בע"מ. חבל שלנגה אין פחדים ממפלצות, כי נגד זה הסרט דווקא נותן תשובה - כדי להבריח מפלצת, הילד צריך לגעת בה.
דויד גרוסמן: ,איתמר צייד החלומות,איתמרפוגש ארנב, איתמר והשד הכחול
"פחדון בארון"
ו, לילה חשוך אחד,מפלצות בקופסא, ,חמש מכשפות, טרמפ על מטאטא.
שודו השד והמכשפות

"טרופותי  - ספר שהומלץ כאן לא אחת - והוא נהדר!עכבר קטן שמנצח את כל החיות כשהוא מאיים עליהן ב"טרופותי" ואת "טרופותי" המבהיל גם - כשהוא מראה לו איך החיות מפחדות ממנו העכבר (כשהן בעצם מפחדות מטרופותי עצמו) - מנטרל הרבה מפחד המפלצות ומעביר אותו להומור שילדים (וגם הורים) אוהבים.


רעיונות להפעלה לפי "ארץ יצורי הפרא"
אם את מתכוונת לתת להם להשתולל בתור יצורי פרא, כדאי תמיד, כדי שזה לא יהפוך בלתי נשלט, להציב מגבלות.עשיתי מספר הפעלות לפי הסיפור הזה (בגנים), ותמיד הפכתי את שלב ההשתוללות ל"משחק הפסלים". מה הכוונה?יצורי הפרא אמנם משתוללים, אבל מקשיבים למקס, מלך יצורי הפרא (זו ה"לוגיקה"), ולכן אני שמה מוזיקה להשתוללות, אבל כל כמה רגעים עוצרים את המוזיקה, ואז הילדים חייבים להפוך לפסלים, בלי תנועה ובלי קול. אפשר ומשמח בקטע הזה גם לתת הנחיות: עכשיו כולם יצורי פרא עם שיניים גדולות/גבוהים/נמוכים/נחמדים (למי שמפחד קצת...)וכד`. הם מאד אוהבים את המשחק הזה בד"כ.אפשר כמובן גם שכולם יעשו את כל הפעולות שעושים יצורי הפרא כשמקס מגיע: יגלגלו עיניים, יחרקו בשיניים וכו`.אפשר במסיבה ליצור מסיכות של מפלצות, ואחר כך תהלוכת מסיכות בליווי מוסיקה עליזה.אפשר לעשות תחרות פרצופים מצחיקים/מפחידים.אפשר ליצור מפלצת "בהמשכים" או במשותף על בריסטול גדול (בקבוצות) ומציגים את היצירות.


ננסה את רעיון ההתגברות על הפחד לבד. אולי כנגד רעם, אגיד לה לצעוק חזק (רעש נגד רעש). או לספור רעמים (היא מאד אוהבת לספור, וזה יסיח דעתה). לגבי החושך - אולי נשים לה פנס קטן ליד המיטה. אם כי זה עשוי להביא למשחקים באמצע הלילה ...


כשהיית ילדה,קרה לך שהלכת לבד הביתה דרך גינה או מקום שקט ודמיינת שיש שם מפלצת- מישהו- עכבר ?הילד בסיפור עובר את אותה התנסות וכדי להתגבר על הפחד הוא מנסה לשכנע את עצמו ש"אין שם בכלל אריה"...כשאני מקריאה את הסיפור הטון שלי מעביר חשש ,ושכנוע עצמי בקטע של "אין שם אריה"


משחק מומלץ:
אבא, תהיה מפלצת
)
אבא קם ועושה רעשים של מפלצת איומה ומפחידה ותנועות אפייניות למפלצות)אני אהרוג אותך מפלצת (דקירה בחרב או בחרב דמיונית) הנה מפלצת
(
המפלצת נופלת שדודה על הספה בתיאטרליות מוגזמת)


אז יש לנו מילות קסם (אצלנו קישטא מספיק). שזה בעיני הכי טוב
אפשר להוסיף גם טקס גירוש קצר.



אין לי מושג גם אם זה הדמיון, או פחד אמיתי או משחק או שילוב של כולם וזה גם לא כל כך רלוונטי.
העיקר שהם ידעו שזה בסדר לפחד, שזה בסדר לבוא לאמא ולהגיד שמפחדים (יענו לא לזלזל בפחד שלהם) ולמצוא ביחד פתרון שמגרש אותם.
(ודרך אגב, אני שאלתי את מור פעם אחת אם יכול להיות שאלו בכלל מפלצות נחמדות שר קרוצות להיות חברות שלה ומאז המפלצות הקטנות הן חברות, אבל מהגדולות היא עוד מפחדת)

מה שעשינו היה לקחת את המפלצת, להקטין, להקטין,להקטין אותה ואז, לזרוק אותה דרך החלון...
בהתחלה הדלקנו אור,
אחרי זה כבר לא
אחרי זה רק הקטנו פעם אחת (ולא שלוש)
אחרי זה:
"אמא, יש מפלצת"
אמא עונה מהמיטה: "זוכר מה עושים"
"כן, כבר זרקתי אותה"...

אגב, אפשר גם לדרוך עליה כשהיא קטנה (אם הוא מפחד שהיא תחזור)


מה שבינתיים עוזר אצלנו זה, להסביר שיש מפלצות טובות ורעות. עוגיפלצת הוא מפלצת טובה ויש גם כאלה שסתם המצאנו ביחד...
לפניהשינה כחלק מטקס השינה, אנחנו זורקים את כל החלומות הרעים לקופסאת נעליםואח"כ מדביקים אותה. אני לוקחת אותה לחדר שלי ללילה... עכשיו תמיר מבצע את"טקס הגירוש" בעצמו... (ותודה לגננת מיכל שהציעה את הרעיון המקסים הזה).
גם נתתי לו "טבעת קסמים" שמגנה עליו. היא מתחת לכרית.
ועדיין- הוא מבקש שמישהו ישב לידו עד שהוא נרדם כל לילה (אבל לפחות לא מתעורר בביעותים כמו שהיה לנו בהתחלה).
ואני מחכה שיעבור זעם...

ביחד אנחנו נלחמים בהן...
עמית מעיף אותם לשמיים וככה בעצם הן "נעלמות" לו.



אז שנה שעברה כחלק מהנושאים שלמדו בגן היה שבוע מפלצות
זה היה רעיון טוב לתת לגיטימציה לדבר על זה כל הילדים ביחד שותפים לתחושות האלו

כמה רעיונות :
הגננת סיפרה לכל הילדים שההורים שמו חוטי קסם ( בלתי נראים ) בכל החלונות והדלתות בבית ככה שהמפלצות / מכשפות ככה שהם לא יוכלו להיכנס

הם הכינו מקל של רופיא עליו היה מודבק כוכב שהם עשו וקישטו מקרטון עליו מודבק קופסאת גפרורים קטנה ריקה בתוכה כל ילד המציא לחש קסמים והגננת כתבה על פתק קטן והכניסה פנימה היינו שמים ליד המיטה .

הם הכינו קופסה קטנה מלאה בנצנים שהם בעצם היו אבקת קסם לגירוש ואותה קשרו בחוט שאפשר לשים על הצוואר  אנחנו תלינו ליד המיטה.

והכינו מקרטון עבה  ודבק דוח צדדי מאחורה שלט לדלת של אין כניסה למכשפות .

לדעתי הכי חשוב היה לתת לגיטימציה לפחד ולתת להם דרכים להתמודד ולגרש לבד את היצורים ללא צורך במבוגר וכמובן עניין השיתוף והחוויה המשותפת היה נהדר ותודה לגננת.

יום שני, 15 בנובמבר 2010

להעיר בבית על מה שקרה בגן

ובפירוט: הילד נשך ילדה בגן. הגננת והורי הילדה דורשים שההורים יחנכו אותו שזה אסור. איך אפשר לעשות את זה?
התשובה היא שבאמת אי אפשר. אי אפשר לחנך בשלט רחוק. לכן האם מחנכת כשהיא בסביבת הילד, והגננת חייבת להתייחס לדברים בזמן אמת - כשהילדים באחריותה.
אימא יכולה לדבר השכם והערב עם ילדתה בת השנה ותשע. אולי עד שתהיה בת שלוש היא גם תפנים. ועד אז מה?

לפעמים ההורים הנפגעים דורשים בתוקף:"
ללמד את הילד שההורים *עם היד על הדופק*! שההורים יודעים ומיודעים!  ובהמשך, כשהילד יגדל ויבין, גם יהיו השלכות למעשים הנעשים מחוץ לבית!"סליחה, אבל המשפט הזה מצחיק אותי.
למה? כי מדובר בפעוט בן פחות משנתיים. אחד כזה שמרוכז בעצמו ורואה את העולם רק מנקודת המבט שלו.
אין צורך ללמד אותו שההורים יודעים - כי הוא לא חושב אחרת. ברור לו, ובטוח לו שההורים יודעים את כל מה שהוא יודע, בטח את כל מה שקרה בגן. הוא לא חושב שיכול להיות אחרת.

מעבר לכך ילד בגיל הזה מרוכז בכאן ובעכשיו, לכן גם אין טועם לשבח אותו על מה שקרה לפני חמש שעות, או לנחם אותו על זה.
גם בכיוון ההפוך - אם הוא הילד שננשך בגן - תלוי מה החוויה שלו. אם הוא לא מזכיר ואני יודעת רק מהגננת - אני לא אדבר על זה יותר. אם הוא מספר לי על זה, וברור שזו חוויה קשה עבורו - אז בוודאי שיש מקום לנחם. כמו שאם ילד יחזור הבית ויספר "היום נשכתי את עידו" אני אגיד לו שזה לא בסדר. אבל ה"לא בסדר" שלי לא בטוח יעזור לו מחר, כשבא לו לנשוך את ענת שזה מה שאמרתי. רק תגובה מיידית, חזקה וחד משמעית של הגננת יכולה למנוע את זה. האידיאלי הוא שאותה תגובה חזקה וחד משמעית תגיע ברגע שלפני הנשיכה (ותציל את ענת המסכנה) אבל אם לא לפני- לפחות מיד אחרי (כדי להציל את הנשיכה הבאה).

ה"זה לא בסדר" של הבית? הוא נחמד, הוא טוב, הוא יעזור אולי בעוד שנתיים אחרי אלף איזכורים ואחרי שהילד כבר גדל. אבל בפועל אין
אפקטיביות לתגובה המאוחרת. אם הילד הולך לחקור חומר מסוכן, ואני מגיבה אחרי חמש שעות "זוכר שהלכת לחשמל? אז היה אסור" זה כאילו לא אמרתי כלום. אין לזה שום אפקט. זה היה מזמן, הוא כבר לא זוכר. זה לא אומר לו כלום ולכן אין כאן בכלל תגובה חינוכית. מעבר לכך שאני מרחיקה מראש חומרים מסוכנים ומצד שני מלמדת לעלות ולרדת מדרגות ולכן הן לא מסוכנות בעיני, אבל כאן כבר גלשנו לחלוטין.

לכן אין מה להזכיר את המכות/נשיכות בגן, אם הילד עצמו לא מזכיר אותן. האפקטיביות היא אפס. אין בה אפילו את האפקט המצטבר שיש להערה בזמן אמת. כלום. זה לא אומר שזה לגטימי בעיני, זה רק אומר שאין מה להוציא אנרגיות על דבר שלא יעזור. בגלל זה הדרישה של האב (ושל גננות מסויימות) היא טיפשית.

יום ראשון, 14 בנובמבר 2010

טרום גמילה

לפני מה שיש לי לכתוב על גמילה, אני אכתוב על טרום גמילה.

אני קוראת "טרום גמילה" לשלב שהוא "לפעמים כן ולפעמים לא". לפעמים גמילה, אבל לפעמים לא, לשלב שבו אתם יותר נותנים לילד לשחק עם העניין ולא ממש מצפים שיודיע על כל קקי ועל כל פיפי, לשלב שבו אתם סופר רגועים ומשדרים לסביבה ובעיקר לעצמכם שלעשות בחיתול זה לא כישלון.

מתי? בכל זמן שהוא בין גיל שנה וחצי לשנתיים שבו הילד מראה סימן, ולו קלוש ביותר שהוא שם לב לצרכים שלו. לפעמים הא מודיע. לפעמים הוא הולך לפינה או לחדר אחר כדי לעשות, לפעמים הוא עוצר את הפעילות שלו לרגע העשייה. כל רמז שהוא. ילד לא צריך להגיש בקשה בכתב בשלושה העתקים כדי להתחיל גמילה. "בא ממנו" זה אומר שיש לו מודעות כלשהי.

בגלל זה בשלב הזה - כל מה שמתאים לכם הולך, ולרוב כל המרבה הרי זה משובח. יש לכם כוח לקחת לשירותים ולשבת איתו שם (אפילו חצי שעה של הלוך ושוב)? - קחו לשירותים. לא בא לכם כרגע - לא צריך. תגידו רק "נכון, אתה צריך קקי. תעשה קקי בחיתול", סתם כדי לעורר מודעות. עכשיו בדיוק לחוץ כי אתם בנסיעה? יש חיתול. רגועים כי אתם והוא ממילא בבית - אפשר לשחק יותר בשירותים ובאסלה, וכך הלאה.

אני קוראת לזה "טרום גמילה" ואז זה מרגיע את כל הסובבים - את אלה שחושבים שכבר מזמן הייתם צריכים להתחיל, ואת אלה שחושבים שזה ממש מוקדם מדי, ואתם סתם מלחיצים את הילד.

אז חשוב להבין שני דברים:
1. זה תהליך, ומי שצריך לעבור אותו זה הילד שלכם. אתם שם כדי לעזור.
2. מאוד חשוב שהתהליך יהיה רגוע. אם רגועים - שום גיל לא מוקדם מדי. אם לחוצים - זה תמיד לא טוב, גם לא בגיל שלוש.

אם הילד מזהיר שניה לפני פיפי - כדאי מאוד להמשיך, כי היום זה שניה, בשבוע הבא זה יהיה חמש שניות ובהדרגה זמן ההתראה יגדל עד שממש תספיקו לרוץ.
הריצות זה חלק מהעניין. ילד שמתחיל גמילה (ואפילו ילד שכבר נגמל) לא יכול לחכות רגע. כשהוא אומר פיפי - צריך לרוץ מיד. וזה מעייף, אין ספק.
ועדיין זה עלול לקחת זמן, כי גמילה זה לא הוקוס פוקוס, ורק הילד של השכנים נגמל ביומיים.


  •  אם הוא מוכן לשבת על הסיר או האסלה - נהדר.
  •  אם הוא אומר שיש לו, אבל לא מוכן עדיין לסיר - הייתי נותנת לו לעשות בחיתול, אבל מציעה לעמוד בשירותים (או אפילו לשבת על האסלה) ושם לעשות.
  •  מיד אחרי שהוא גומר לעשות - מורידים את החיתול, זורקים את הקקי (במידת האפשר) לאסלה, ומציעים לו להוריד את המים.
  •  הסיר עדיין שם - למשחק ולשעשוע.
  • אם זה קיץ - לנצל את הקיץ ואת החום ולתת לה להסתובב בטוסיק חשוף. מניסיוני זה מקדם גמילה נפלא. כמובן שאתם צריכים להיות בהיכון לספיגת שלוליות, ועם שטיחים מגולגלים.
  • כשאתם הולכים  לשירותים, תגידי במפורש "אימא/אבא הולכים לעשות פיפי בשירותים". אם לא מפריע לכם - תנו לו להיכנס איתכם ולראות (אבל אם הנוכחות שלו איתכם בשירותים מפריעה לכם - זה ממש לא הכרחי).
  •  תנו לו לשחק בהמון משחקי מילוי וריקון ושפיכה: משחקי מים, משחקי אמבטיה, משחקי חול וחול רטוב, וכדומה.
  •  וכמובן - ספרים בנושא, דיסקים ("בלי חיתולים" מזעזע לדעתי וגם מעלה את הרעיון הנלוז של "פיפי-פרס", אבל עשה אצלנו יופי של עבודה).

אם כל זה עובד טוב - בעוד כמה חודשיים-שלושה תוכלו להתחיל גמילה של ממש.

ולמה כן להתחיל ולא לחכות?

  •  כדי לא לאותת לילד שמה שהוא אומר ומה שהוא מודיע על הגוף שלו לא קיים.
  •  כי גמילה היא תהליך פיזי ונפשי של הילד וככל שהיא נמשכת יותר זמן היא חלקה יותר.
  •  כדי להתאים לעונת השנה ולמזג האוויר.
  •  כדי לא להגיע למשחקי הכוח שאופייניים לגיל שנתיים וחצי.
  •  כדי לסייע לילד בהכרת הגוף שלו.
  •  כי בגיל הזה גם אם התהליך לוקח חצי שנה - הוא יהיה גמול מוקדם יותר מרוב הילדים.

===
ולסיום אני אספר את הסיפור שלי.
הבת שלי קיבלה בגיל שנה ותשעה חודשים את בלי חיתולים והקשיבה/צפתה בלי סוף (אני רציתי להקיא, אבל נעזוב את זה). ויום אחד היא אמרה "קקי". אז לקחתי אותה לשירותים, ובאמת יצא לה שם קצת קקי. שמחה רבה והילולה גדולה. אחר כך נהגתי כפי שתיארתי למעלה, וכל זה בבית - אחרי הצהרים ובסוף השבוע. כל זה היה בתקופה של שלושה חודשים. הגיעה חופשת פסח, ראיתי שיש עליה במוכנות, שהיא מודיעה בכל פעם, שהיא מוכנה לשבת בשירותים יותר משתי שניות בכל פעם, וקידמנו את התהליך. עדיין לקחו עוד שלושה חודשים עד שיכולתי להגיד בביטחה שהילדה גמולה.

וזה בסדר. זאת המשמעות של תהליך. אף אחד לא מצפה שהתינוק שלו ילמד לזחול ביום אחד, או ילמד ללכת ביום אחד, או שיום אחד יפתח את הפה וידבר במשפטים שלמים. גם הגמילה היא תהליך והיא משתנה מילד לילד ומהורה להורה. התפקיד של ההורה היא לחוש את הילד שלו, ולהרגיש מה השלב שמתאים לו עכשיו (למרות שלא תמיד הסביבה מיטבית: היתה לי ילדה שהזמן המיטבי שלה היה באמצע דצמבר), ולפי זה לפעול. בלי תוכניות ארוכות טווח, ועם המון סבלנות.


יום שבת, 13 בנובמבר 2010

פיפי פרס

הקלטת "בלי חיתולים" נועדה להעביר ילדים את תהליך הגמילה. היא גם פירסמה והפיצה את המושג "פיפי פרס": מתנה קטנה שהילד מקבל בכל פעם שעשה את הפיפי במקום המתאים - באסלה או בסיר. ובעקבות הקלטת והמושג, גם הורים רבים מצטיידים להתחלת גמילה בהמון "פיפי פרס".

לדעתי לא מומלץ להתחיל גמילה עם פרסים. אם בעתיד (חלילה) נוצרות בעיות בגמילה, לפעמים פרס יכול לעזור, אבל לכתחילה - כשם שלא תענישו אותו על עשייה בחיתול או על שלולית כך לא כדאי לתת פרס, כי הפרס הוא בדיוק באותו כיוון (פיספס = אין פרס = עונש) וחבל.
המוטיבציה צריכה להיות פנימית - של הילד השמח על השליטה בגופו, ושל המבוגרים ששמחיםיחד איתו, ולא חיצונית. השדר צריך להיות שעצם העשיית הפיפי במקום הנכוןהוא הפרס הכי גדול שיש.
אני לא קוראת לחיבוק, או נשיקה או מחיאת כף "פרס". ממש לא. זו שותפות ברגשות השמחה של הילד, אבל זה לא "פרס" משום מקום שלא מסתכלים על זה.

השיטה הביהיביוריסטית - של פרסים וחיזוקים - עובדת נהדר עם קופים וכלבים. יש לה הצלחות כלשהן אצל ילדים בני 3-6. היא ממש לא משמעותית לבני שנתיים. אני גם לא פוסלת אותה לחלוטין. יש נסיבות שבהן אין לילד בשום דרך את טווח הראייה הדרוש לראות את הרווח מהן שיקרה רק בטווח הרחוק - ואז אני מתגמלת אותו בטווח הקרוב, כדי לפצות על אי הנעימות. זה למשל הגיוני בטיפול רפואי שהילד מחוייב לעבור, בלקיחת תרופה לא טעימה ואולי גם בצחצוח שיניים.

עשיית צרכים בשירותים אינה קשורה לזה. כאן המוטיבציה של הילד צריכה להיות פנימית -מתוך רצון קיים לכולם בגיל הזה של שליטה בגוף. הרצון הזה הוא בסיסי וקיים אצל כל הפעוטות בגיל הזה. כל מה שלהורים נותר לעשות זה ללוות את התהליך. בשביל ללוות את התהליך מספיקה השתתפות בשמחתו של הילד על היכולות החדשות שהוא ממלא. אין צורך בהתניות של פרסים.

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010

"ודווקא בגן הוא כל כך נחמד ומקסים"

זו רשומת המשך לרשומה "מקסימה בגן - כועסת בבית" שמתיחסת לפער התנהגותי של הפעוט בין הבית והגן.
הורים רבים, בעת תיאור של קשיי ההתנהלות שלהם עם הילד שלהם בבית, מזכירים את המשפט "ובגן הגננות אומרות שהוא ממש לא כך. שהוא נהדר ונפלא, ועוזר, ונחמד". הפער הזה בין הגן לבית עלול להיות מטריד. זה נראה כאילו הילד עושה משהו נגד ההורים, ובגן הרבה יותר טוב לו ולכן הוא "טוב" בגן ו"רע" בבית.

ומה באמת הסיבה להבדלים? אין תשובה חד משמעית. יש הרבה אפשרויות, ויכול להיות שהסיבה האמיתית היא שילוב של כמה מהן או משהו אחר בכלל.
 

 סטנדרטים אחרים. יתכן שגננות מכירות ילדים, ולכן התנהגות שהורים יגדירו כ"משתולל" היא מבחינתן "ילד טוב" - כי הוא פעיל בהתאם לגיל שלו. יכול להיות שאם ההורים יידעו מה מתאים לבני הגיל, הם ישנו ציפיות בהתאם ויוכלו גם להנות מהילד והתנהגותו.
 

פעילויות מתאימות לגיל. בגנים, בעיקר בגנים של ילדים קטנים, משנים פעילויות ומחליפים אותן כל הזמן. זה גם קשור לסטנדרטים וציפיות, כי ידוע שטווח הקשב של בני שנתיים הוא מאוד קצר, והם משנים פעילויות מדי עשר דקות בערך. הליכה עם הילד לקניון לא תמיד נכללת ב"פעילות שמתאימה לגיל".
 

 כללים ברורים. גן הוא מסגרת, וככזו יש לה כללים. אם כללי ההתנהגות בגן ברורים לילד יותר מכללי ההתנהגות בבית, הילד יודע להענות להם ביתר קלות, ולכן באופן כללי התנהגותו טובה יותר בגן. האם זה אומר שצריך להעתיק את כללי הגן לבית? לאו דווקא. אבל כ כדאי לדבר עם הגננת ולבדוק את כיצד היא מנסחת את הכללים שלה. יתכן שתגלו שהיא באמת יותר אופרטיבית (למשל: לא מסתפקת באמירה "לא להשתולל" שהיא כללית ולא ברורה, אלא מפרטת "אסור להרביץ לאחרים, אסור לחטוף צעצועים, בגן מדברים בקול רגיל ולא בצעקות, לא מטפסים על השולחן").
 

 שעות שונות. חשוב לזכור שהגן מקבל את הילד לשעות הבוקר - שאות שבהן הוא רענן ורגוע. לעומת זאת שתי נקודות המתח הבולטות בהתנהלות בבית - הקימה בבוקר וההשכבה בלילה שמורות כמעט אולטימטיבית להורים. פעוטות במיוחד נוטים לעייפות יתר בשעות אחר התהרים בתקופה שבה שנת הצהרים הופכת להיות מיותרת, ואז ההורים "זוכים" לילד עייף ומנדנד, או לילד ש"נשפך" לפנות ערב ומתעורר לחגיגות לילה, או לילד שישן בגן, ועירני עד מאוחר בלילה. כל האופציות קשות. 

 פורק את המתח. למרבה הבלבול, יש גם כיוון הפוך. לפעמים הילד עומד בכללי הגן ומתנהג "כמו שצריך", אבל הדבר דורש ממנו הרבה אנרגיות. בבית נוח לו יותר, מקבלים אותו כמו שהוא, ולכן הוא יכול לפרוק מתחים, לבכות יותר, לנדנד יותר, ולהיות קצת יותר תינוק. במקרה הזה הוא לא פועל נגד ההורים, ההתנהגות שלו היא אפילו סוג של מחמאה.

ומי שקרא עד פה, ואמר "אבל אצלי זה הפוך". גם זה קיים כמובן. קורה שהילד המלאכי והנהדר שלנו מקבל דיווחי גננות שבהן הוא מצטייר בתור הילד הכי נוראי בעולם, ולנו לא ברור למה ומדוע. אבל זה כבר לרשומה אחרת.

יום שני, 8 בנובמבר 2010

כמה פשוט - ככה טוב


כמה שאלות רצופות הביאו אותי למחשבה הזאת. אנשים שואלים "איך מלמדים את הילד", ומבקשים הפניה ללומדות, ספרים, אנציקלופדיות, חוברות עבודה, ערכות התנסות, קלטות, די-וי-די ועוד. אנחנו כבר כל כך רגילים לטכנולוגיות המרובות, ושוכחים שלפעמים אפשר לעשות הכל בצורה הרבה יותר פשוטה.


שאלה: אילו חוברות עבודה מתאימות לגיל ארבע?
בעיני ולטעמי המושג "דפי עבודה לגיל ארבע" שקול למושג "נעלי צעד ראשון" כלומר המצאה שכל קשר בינה ובין התפתחות תקינה של הילד הוא מקרי בלבד.
אם הילד אוהב דפי עבודה - שיהיה. הרבה הוא לא ילמד זה, שכן הלמידה בגיל 4 היא למידה מוחשית של התנסות ולא למידה דו מימדית של מחברת ועיפרון. משחקי מילים של צלילים, הפכים וכדומה, ספירה משותפת תוך כדי הליכה לגן, הכנת עוגות (פשוטות) יחד, התאמנות בהשחלת חרוזים ובבניה בקוביות, משחקי שיווי משקל בגן שעשועים, מסירות בכדור - כל אלה ועוד הם דברים הרבה יותר תורמים לילד מעבודה על דפי עבודה.
 
שאלה: הילד מתעניין באותיות ובקריאה - איך מלמדים אותו?
בעזרת ספרים. כל ספר שהוא. וכל מקום שיש עליו אותיות: שלטים, אריזות של מוצרי מזון ועוד. בכל מקום שרואים אות - מצביעים עליה, אומ
רים את השם שלה ואת הצליל שלה. באמת שלא צריך להסתבך ולא צריך מערכי למידה מיוחדים. בשביל ההתחלה זה ממש מספיק. אם מאוד רוצים אפשר לקנות גם משחק שכולל בתוכו אותיות, כמו מגנטים, או פזל. אבל זה ממש לא הכרחי. הילד ילמד גם אם תצביעו "הנה למ"ד, הנה שי"ן".

שאלה: איך מלמדים את הילד לקרוא מספרים, לעשות פעולות חשבוניות?
גם כן - תוך כדי ההתנסות היומיומית. סופרים, מונים, שואלים שאלות חשבוניות, מצביעים על מספרים שרואים בדרך ואומרים את השם שלהם. ככה. מוסיפים חרוזים לקיימים - ועושים חיבור, מורידים חרוזים - וזה תרגיל חיסור. שואלים "מה יהיה אם נוסיף... אם נוריד...." וככה מפעילים למידה נהדרת.

שאלה: איך מלמדים את הילד לקרוא שעון?
בעזרת שעון. אם הוא כבר מכיר את הספרות, לא צריכה להיות בעיה גדולה. רק שעון לא מתחכם, כזה שיש בו שני מחוגים וכל השעות מסומנות. אחד עגול שאין בו עיוותי צורה אומנותיים. מאוד טוב אם השעון הזה הוא השעון המרכזי בבית שקובע את זמני הקימה, היציאה, החזרה, הארוחות והשינה. כי אז בכל פעם ששעה מסויימת מתקרבת פשוט מצביעים ומסבירים "כשהמחוג הזה יגיע לכאן תהיה השעה שש וניכנס למקלחת". אבל גם אם לא, ואם השעון המרכזי בבית הוא הרבה יותר מעוצב והרבה פחות פשוט, אפשר להוריד שעון אחר מהקיר או מהיד, לסובב את המחוגים ולהסביר את המשמעות של כל אחד מהם. 


ולסיכום: אפשר להעביר את זה הלאה. פשוט לזכור שיש דברים שעולם שהם עד כדי כך פשוטים, ולא צריך לעשות מהם סיפור שלם. זה יכול להיות התחלה של אכילת מוצקים, או של גמילה, או של הודעה שבקרוב יגיע אח חדש הביתה או שנעבור דירה. לפעמים רק צריך לספר. זה עד כדי כך פשוט.

יום שישי, 5 בנובמבר 2010

הרדמת תינוקות

בעיני אין שום ערך מקודש להירדם לבד, בשום גיל.

בגיל חודשיים שלושה אפשר לעשות מאמצים רבים להרגיל להירדם במקום מסויים, בצורה מסויימת, וכל המאמצים יושמו לאל חודשיים שלושה אחר כך. כי תינוקות הם דינמיים ומשנים הרגלים כל שני וחמישי, ומשהו שעבד מצויין בגיל X יכול לא לעבוד בכלל חודש או חודשיים אחר כך. לכן הגישה הכללית שלי היא שמה שעובד לא צריך לתקן, ואם ילד נרדם על הידיים - אז הוא נרדם וזה נהדר.

נכון שיש גם את הפרמטר של נוחות ההורים, ולא צריך לזלזל בה. רק שלא צריך לקרוא לזה "הרגל של הילד" או נושא שצריך לחנך את הילד לקראתו. כדאי לקרוא לילד בשמו. בוודאי שיש משהו מאוד נוח בתינוק שמניחים לישון בעריסה והוא מגרגר כמה דקות להנאתו ומיד נרדם.

אישית אני דווקא מצאתי משהו מאוד מגביל בתינוקות שמתרגלים לישון רק במיטה שלהם ורק בחדר שלהם. זה מחייב להיות שם בשעת ההרדמה (בפרט אם היא שעה קבועה). בניגוד לכך מצאתי שיש משהו משחרר בילד שרגיל להירדם על אימא, ואז גם כשנוסעים - אימא זמינה, ואפשר להירדם עליה. אותו דבר כשילד רגיל להירדם גם  בעגלה. עגלה קל לקחת לכל מיני מקומות. את המיטה אי אפשר לנייד.

בכלל יש בשיגרה ובהרגלים משהו מאוד כובל ומשעבד, ולכן אם ילד מתרגל להירדם רק בדרך אחת ורק בצורה אחת (ובוודאי רק במקום אחד ובשעה קבועה) חייבים להיענות לזה כל הזמן, גם בשבתות, גם בחגים, גם כשנוסעים, גם אם הולכים לאירוע. זה עלול מאוד להכביד על ההורים, ודווקא לשעבד אותם. ואני נגעתי רק בנקודת השיעבוד שהזכרת.

לפני שאני אספר על איך הרדמתי בעצמי, אני חייבת לספר לך איך הייתי נרדמת (לבד,לגמרי לבד!) כשהייתי פעוטה או ילדה. הייתי מתנדנדת במיטה בתנועות חזקות,הלוך ושוב או קדימה ואחורה. רק אחרי חצי שעה כזאת הייתי מצליחה להירגע ולהצליח להירדם. אף אחד לא אימת לי את זה, אבל התחושה שלי היא שמרוב שהיה חשוב "להירדם לבד" נגרם לי חסך תנועתי, שהייתי חייבת להשלים. אז אני לארוצה להגיד שכל אימא שמנסה ששעת ההרדמה תהיה קצרה גורמת לילד חסך תנועתי,אבל יכול להיות שיש ילדים שפשוט צריכים את הנדנוד הזה.

איך אני הרדמתי? כל פעם בשיטה אחרת. לא רק כל ילד, אלא גם אצל כל ילד בכל גיל היה צורך שונה, ותמיד הכלל הכי חשוב הוא לא ללכת אחרי כללים אלא להקשיב לילד. בעיני לילה הוא סוג של פרידה, והוא חשוך ומפחיד ושחור, ולכן כדאי להקל על הכניסה לשינה ככל שיותר. מגע מקל, תנועה מקלה, מנגינה שקטה מקלה, וחבל לוותר עליהם, רק כי "הילד צריך להירדם לבד".

כמעט אף פעם לא הרדמתי כשאני עומדת. למה? כי קשה לי, אפילו שהתינוקות שלי מאוד קלים. "על הידיים"זה היה כשאני יושבת, או מתנדנדת בכיסא נדנדה (הציל לנו הרבה לילות).לפעמים הרדמנו בטיול בעגלה, לפעמים תוך כדי שיר ערש. לפעמים אחרי פרק זמןשל על הידיים השכבנו במיטה וליטפנו. הרבה פעמים האיש הרדים הרבה יותר טוב ממני ("בעייה" של ההנקה. ריח החלב עלול להפריע לשינה).

בסביבות גיל שנה אפשר להרגיל ילד לישון על מזרן על הרצפה, או לעבור כבר למיטת נוער, ואז מאוד קל לשבת או לשכב לידו ולעזור לו להירדם.

והכל תלוי בפרופורציות. להרדים חמש דקות על הידיים זה לא נראה לי בעיה, להרדים שעה, מצריך חשיבה. ילד שאחרי שמרדימים אותו ישן לילה שלם זה דבר אחד, וילדשמתעורר ברגע שמניחים אותו במיטה - זה סיפור אחר לגמרי.

וכאמור - זו דעתי האישית, מנוגדת לחלוטין להלך הרוחות של הרבה אנשים. רוב האנשים חושבים שמאוד חשוב לילד להירדם לבד.


כפי שאמרתי אם היא מתקשה להירדם לבד זאת לא בעיה. אבל תינוקת שמתעוררת כל עשרים דקות זה באמת בעייתי. לא רק לך - גם לה. תינוקות אמנם לא ישנים ברציפות, אבל מחזור תנומה מקובל הוא 45 דקות או שעה וחצי.

עכשיו אני לא יכולה ממרחק לומר מה הבעיה, ובטח שאין לי "הוראות הפעלה" שעובדות על כל תינוק בליינד, אבל יש כמה נקודות שכדאי לחשוב עליהן:

מתח שרירים - אולי היא מתוחה וקופצנית מדי בשינה, והקפיצות של הגפיים שלה מעירות אותה? במקרה כזה עיסוי לפני השינה יכול לעזור, ויש גם שיטות "עיטוף" לתינוקות רכים בהן מגלגלים את התינוק בתוך שמיכה ונותנים לו תחושה של סגירות, כמו ברחם או בידיים של אימא.

מיקום המיטה - אולי יש רעש שמפריע לישון? אולי האור? אני לא בעד ללכת על קצות האצבעות ליד תינוק ישן ומאוד בריא לתת לו להתרגל לרעשים רגילים של בית, אבל יש תינוקות רגישים יותר שכן צריכים שקט וחושך מסביבם.

ריח של אימא - שימי בושם שלך, או חולצה שלבשת במשך היום בסמוך לראש שלה, כך היא תתעורר עם הריח שלך ותצליח להירגע ולחזור לישון.

הרדמה על הידיים. אני סותרת את עצמי, אבל יש תינוקות שההרדמה על הידיים מפריעה להם להיכנס לשינה רגועה ורצופה. במקרה כזה כדאי לנסות שיטת הרדמה אחרת (למשל תוך נדנוד העריסה)

שינה על הגב. יש הורים שמגלים אחרי כל הניסיונות האחרים שהתינוק שלהם לא מצליח לישון טוב על הגב, ושינה על הבטן טובה יותר בשבילו. אז יש כאן פקטור של תוספת סיכון שצריך לשקול בזהירות, אבל לפחות במשך היום ותחת עין משגיחה אפשר לנסות להרדים על הבטן.

ומה התשובה הנכונה?
את תגלי. את אימא שלה, את  מכירה אותה הכי טוב, אפילו יותר ממה שהיא מכירה את עצמה. אולי עכשיו זה לא נראה לך ככה, אבל זאת האמת.

יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

התנ"ך שלי

אני רוצה להמליץ על ספר הדרכה להורים. אני יודעת שלא כולם אוהבים את הז`אנר, ושבפורומים אפשר למצוא הכל. ובכל זאת.

לספר הזה יש עוד כמה סיבות של "למה לא".
1. יש לו שם בלתי אפשרי.
2. הוא מסדרת ספרי "how to" שמראש מעוררים אנטיגוניזם.
3. הוא מתורגם מאמריקאית, והיא נוטפת ממנו בלי הפסק.

ובכל זאת הספר "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו, ולהקשיב כך שהילדים ידברו", הפך להיות בשנים האחרונות התנ"ך שלי בכל הקשור לגידול ילדים, לחינוך שלהם, ולניהול אינטראקציות איתם. אני מודה שזה היה קשה. אני מודה ומתוודה שהעצות בספר והניסוחים נראו מלאכותיים לחלוטין, כאלה שאין אף אדם בחיים האמיתיים שאומר אותם. ואני מודה שזה עובד.

אז מה סוד הקסם?
יש בספר כמה סודות קסומים לדעתי, ולא את כולם הצלחתי לפענח. אני אתן כאן כמה מהנקודות הגדולות יותר, ואת השאר אשאיר לקוראים המחכימים לגלות לבד, ואולי גם לשתף אותנו תחת כנפיו של בלוג זה. נקודת המפתח לדעתי היא שהספר, והשיטה שהוא נכתב בעקבותיה, יוצאים מנקודת הנחה של כבוד לילד. אני יודעת שכולם אומרים את זה על עצמם, אבל המבחן הוא שאת שיטת "איך לדבר" אפשר ליישם בכל תחומי החיים, גם מבוגרים מול מבוגרים בסביבות חברתיות ועסקיות. טוב, אז היישום הרב תחומי הוא פן נוסף של הקסם. אמנם משקיעים בלימוד גישה שהיא שפה חדשה - אבל אפשר להעביר את המיומנויות החדשות ולהשתמש בהם שוב ושוב, אז הלמידה משתלמת. והמילה "מיומנויות" מובילה לדעתי לפן נוסף של הקסם. אין כאן מתכונים להצלחה מובטחת. אין כאן "אם.... אז ...." . במקום זה יש העשרה של ארגז הכלים ההורי. יש הצעות אופציונליות, וכל קורא יכול לאמץ מתוכן את המתאימות לו, ולהשתמש ברגע האמת.

ואיך שדיברתי על סוד הקסם, כדאי לדבר קצת על התוכן. הספר נכתב ע"י אדל פייבר ואיילין מייזליש. הן כתבו אותו בעקבות שיטתו של הפסיכולוג חיים גינות, וקראו לשיטה "הורות מחוברת". כמו הכותרת, גם פרקי הספר מורים חד וחלק על תוכנם, ואין צורך לפרט הרבה מעבר לזה:
1. לעזור לילדים להתמודד עם רגשותיהם. מקנה כלים של שיקוף והכלה, ומסביר מדוע זה הבסיס לכל תקשורת אנושית שהיא.
2. השגת שיתוף פעולה - זה העיקר הרי, לא? כדאי רק ללמוד מה לומר ואיך לומר בדרך להשגת המטרה.
3. חלופות לענישה - זה כלל בסיס בשיטה. הגישה העיקרית אומרת שענישה פועלת לטווח קצר, ובטווח האורך יוצרת יותר מרירות ותחושת אנטי שמביאות לידי ריחוק בין הורים וילדים. אז יש אלטרנטיבות, וכדאי ללמוד אותן.
4. עידוד העצמאות - זה מראה שמה שחשבנו בפרק 2 הוא לא העיקר אלא רק צעד בדרך של גידול איש קטן לאיש גדול ובוגר.
5. שבח - נשמע אלמנטרי, כי ברור ש"חשוב לשבח". אז זהו, שלא. יש שבחים מחלישים ומקטינים, ויש שבחים מעצימים. הפרק מדגים את ההבדל בין שבח שיפוטי לתיאורי.
6. שחרור ילדים מ"משחק תפקידים". זה כבר שלב מתקדם ביותר שבו מנסים גם לחזור לשגיאות העבר ולתקן אותן.

הפרקים האחרונים בספר עוסקים באינטגרציה של שלל העצות והמיומנויות לכדי מארג שלם. בכל פרק יש סיפורי הורים, שאלות ותשובות רלוונטיות, וגם מקום לתרגול וכתיבת הערות (על זה דילגתי. בכל זאת יש גבול).

ואני אקנח באנקדוטה ממה שקרה אצלנו בבית. יש לנו בבית ילדים שאוהבים לקרוא. וכשהם רואים ספר שיש בו קומיקס - על אחת כמה וכמה. אז הם עלו על הספר, וקראו בו. בתחילה בגניבה ואחר כך בגלוי. בהתחלה קיבלנו כהורים הערות כמו "הה... אתם אומרים את זה כי כך כתוב לכם בספר שלכם". בהדרגה הצחוק נמוג, והילדים, מבלי משים, התחילו לאמץ את הניסוחים ודרכי התקשורות המצויינות בו. אבל להבדיל מאצלינו המבוגרים - אצלם זה נוצר טבעי לחלוטין כבר מההתחלה. הם מדברים ברמת שפת אם.

יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

מקסימה בגן - כועסת בבית

 מה עושים עם ילדה מאוד עצבנית בבית, כועסת ורגוזה, כשבגן מדווחים שהיא מקסימה ונהדרת ומדהימה? יש הרבה סיבות, וכאן אני אתיחס רק לאחת מהן. אולי יהיה המשך בעתיד. כמובן שכל מה שנכתב כאן בלשון נקבה - מתאים לבנים ולבנות כאחד.

מאוד הגיוני שילדה שהיא "מקסימה כתמיד" בגן ועם חברות, תצטרך מקום לפרוק את הכעס, וטוב שהמקום לפרוק הוא בבית, זה רק מראה שהיא מרגישה מספיק חופשי וטוב לעשות את זה. כמו כן נשמע הגיוני שאחרי יום שלם ועמוס עם אנשים אחרים, ומול ילדים אחרים, נגרמת עייפות ועצבנות, והיא מתפרצת על ההורים.

זה לא אומר שצריך להרשות לה, זה רק נותן מפתח להבנה.

מה עושים?
קודםכל נותנים בחירה. בכל מה שאפשר - נותנים לה לבחור. למשל: מה את מעדיפה פיג`מה כחולה או ירוקה? להתקלח ואז לאכול ארוחת ערב, או קודם לאכול ארוחת ערב ואז להתקלח? להתרחץ לבד או יחד עם האחות? בכל מה שלא עקרוני להורים בדיוק מה צריך לעשות, או שלא משנה הדרך שבה הדברים ייעשו לבסוף - לתת גם לילד או לילדה אפשרות לבחור ולשלוט.

זה כמובן לא אפשרי תמיד. נניח שההורים החליטו להגביל שעות טלוויזיה, וזה הגיוני מאוד. במקרה הזה אני נותנת מרווח זמן. לא "הרגע מכבים" אלא עם התראה "בעוד חמש דקות תסתיים התוכנית ונסגור את הטלוויזיה". אחרי ההתראה, או שתי התראות, או שלוש, לפי מה שהוחלט מראש, מכבים את הטלויזיה.

סביר מאוד שברגע הזה היא תתפרץ ותצעק ותתעצבן. מותר לה. זה ה"תפקיד" שלה. התפקיד של ההורה זה להכיל את הרגשות ("זה מאוד מעצבן שצריך להפסיק לראות טלוויזיה") מבלי לקבל את ההתנהגות הנלווית אליהם ("את מוכנה להראות את התסכול שלך בדרךאחרת?")

איך לשמוע מה עובר עליה במשך היום?
לא לשאול שאלות כלליות ("איך היה בגן?" "כיף") אלא שאלות מפורטות יותר (כמו "מה היה מצחיק בגן?" "מה עשו היום הילדים שהיה מרגיז?" וכך הלאה).

לפעמים אם מציירים איתה - אפשר"לקרוא" דרך הציור מה היא מרגישה.

לפעמים אם ההורה מספר על מה שעבר עליו במהלך היום (עם דגש על דברים שהרגיזו ועצבנו והצלחת להתגבר עליהם) זה ידובב גם אותה. זה הכל "אולי" בגלל שלא תמיד ילד יודע בעצמו לומר מה עובר עליו. היא רק מרגישה את זה, לא תמיד מודעת.

לפעמים ידיעה חיצונית של הנעשה בגן יכולה לעזור. ברור שהיה מפגש וסיפרו סיפור. אפשר לשאול על הסיפור. אם יודעים איזו יצירה עשו בגן - אפשר לדבר על זה. אם רואים שאחד החברים לא היה - אפשר לדבר על זה.

לפעמים כדאי לדחות את שעת הדיווחים. לא לבקש "סיפורים" מיד, אלא לתת זמן להירגע, לעבד, לעכל, ורק אז לפתוח את הנושא. שעת ההשכבה לישון היא שעה מעולה לכך, כי הרבה פעמים הדברים שהיו במשך היום עולים וצפים לקראת שעת השינה.

וכדאי לדעת שיש כאן עניין של אופי אישי. יש ילדים שיותר מספרים, וילדים שהם יותר "בונקר". ברור שהרבה יותר קל להתנהל ולהבין התנהגויות וכעסים כאשר מדברים עליהם, אבל לא תמיד יש בחירה בנושא הזה.



יום חמישי, 28 באוקטובר 2010

הילדה הכי יפה בגן

על הילדה הכי יפה בגן כתב יהונתן גפן, את המילים הלחין יוני רכטר, ושרה (בין השאר) יהודית רביץ. השיר הוכלל בתקליט הילדים הקלאסי "הכבש השישה עשר" ויחד עם כל שיריו של התקליט הזה הוא זוכה לפופלריות מרובה, ולהשמעות רבות אצל מבוגרים ואצל ילדים.






 

ולא לכולם הוא עושה טוב. יש אנשים שהשיר מפריע להם. נראה להם שהדגש שניתן בו על יופי חיצוני, וההערכה הרבה לילדה הזו, שלא אומרים שהיא חכמה, או טובה, אלא רק יפה - הוא דגש לא טוב, ולא מתאים להשמיע אותו לילדים.

בעיני כמו הרבה שירי ילדים של יהונתן גפן שמבטאים "מה שמרגיש" ולא "מה שמישהו אחר חושב שילדים צריכים להרגיש". נראה לי שהוא מאוד מחובר לעולם החוויות הילדי שהוא חווה כילד, וכותב ישירות משם.

אנחנו, גם מבוגרים וגם ילדים, נותנים משקל גדול ליופי. לכן "כשהיא מחייכת גם אני מחייכת", וחושבים שהוא מפתח אוטומטי לאושר , ולכן "כשהיא עצובה אני לא מבינה, איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן". לכאורה אין לה לגיטמציה להיות עצובה כי היא הרי יפה, וזה מה (במראה מהצד של מי שאולי מקנא בה) שצריך להיות מספיק בשבילה כדי להיות מאושרת.

האם זה חינוכי להשמיע כזה שיר לילדים?
המשמעות שאנחנו  נותנים ליופי היא עובדה קיימת. במחקרים מצאו שגננות ומטפלות נוטות לטפל בצורה יותר נוחה ויותר סבלנית בילדים שהם יפים, ושגם ילדי גן נוהים אחרי ילדים (ואנשים) יפים. הטלוויזיה, למשל, משחקת על זה הרבה. לא רואים כמעט אנשים לא יפים בתכניות טלוויזיה. אפילו תוכניות כמו "לרדת בגדול" מחפשות לא סתם שמנים אלא שמנים פוטוגניים.

עכשיו, אני לא אומרת שיהונתן גפן אמר "מחקרים אומרים שגננות וכו', הבה נכתוב על זה שיר". אני רק חושבת שהוא לא העסיק את עצמו בכן או לא ראוי, כן או לא PC, אלא כתב מתוך חוויה אישית או מתוך מה שראה סביבו שקיים. מעבר לכך את המושג של "הכי יפה" אפשר להכליל ל"הכי מצליח/ה", ולהבין שיש כאן רגש אוניברסלי. כאשר יש למישהו אחר משהו שאין לנו ושאנחנו רוצים אותו, אנחנו גם מקנאים וגם חושבים שאותו אדם מאושר עד למאוד וכבר אין שום דבר שיכול לעשות אותו עצוב כשהוא כל כך מצליח.

האם זה שיר חובה? לא. אני בכלל לא חושבת שיש דבר כזה שיר חובה שכל ילד צריך להכיר. אבל אני גם לא חושבת שכל השירים שילדים צריכים להיחשף אליהם הם ערכיים או מחנכים או מעמידי מסר נכון. אני חושבת שיפה להכליל גם שירים "מצלמי רגשות" שכאלה. ילד שלא הרגיש את הרגש המובא בשיר - לא יזדהה, וממילא גם לא ירצה לשמוע אותו. ואם ילד כן מזדהה - סימן שיש כאן משהו.






יום שני, 25 באוקטובר 2010

חוגים לתינוקות

ראיתי מודעה כזו:

מחפשת אימהות הרוצות להצטרף לקבוצה קטנה המוקדשת לחשיפה למוזיקה, לבני 9 עד 18חודשים. המחיר בערך מאה שקל לחודש, עבור חמישה מפגשים חודשיים עם מטפלת  שהיא מוזיקאית ופסיכולוגית של ילדים. חוויה מאוד מיוחדת ומעשירה.

זו לא פעם ראשונה שאני נתקלת בפרסומי חוגים לתינוקות, ולכן אמרתי לכותבת שבמאה שקלים אפשר לקנות בכל פעם שני דיסקים איכותיים ולחשוף את התינוק למוזיקה מסוגים שונים. על כך ענתה לי המפרסמת שזה כמו להשוות תפוזים לבננות, ואף פירטה:

לדיסקים שאת קונה אין שום נגיעה לנושא. הם לא משרתים את אותה מטרה ולא משיגים אותם יעדים. זה כמו להגיד שלא תוציאי אלף דולר על נסיעה לאירופה אלא תקני עשרה די.וי.די של נשיונל ג`יאוגרפיק, עם טיולים לכל העולם. החוויה שאני מחפשת לה שותפים הינה דרך אינטראקטיבית, וחשיפה מוחלטת של כל החושים, למוזיקה -ומתוך מטרה להעשיר אמוציונאלית ואינטלקטואלית את התינוק. בכל מקרה, אניממש פונה אך ורק להורים המחפשים חוויות חושיות מלאות לתינוקות - וממש לא להורים שרוצים שהתינוק שלהם "ישמע מוזיקה". אלו יכולים גם להדליק רדיו ולחסוך את המאה שקל לחלוטין... המון בהצלחה ומצטערת אם לא הבהרתי את עצמי מראש


זה כבר באמת יותר מדי בעיני. אין לי בעיה שיארגנו דברים לאימהות. בדרך כלל רוב החוגים "לתינוקות" הם בעצם מקומות מפגש לאימהות לילדים בני אותו גיל, כאלה שנמצאות בחופשת לידה או בחל"ת, או שעובדות ובכל זאת רוצות חברה דומה להן בשעות אחר הצהרים. אז נפגשים יחד ובדרך עושים גם פעילות עם התינוקות. למה לא. יש לי בעיה עם סחיטת כספים מתוך נגינה על מצפון ההורים שזה דבר ש"חייבים לעשות" ושבלי זה אין עולמו של התינוק שלם. זה לא נכון, ולכן טרחתי והגבתי:

הדוגמה לא מתאימה. הדוגמה המתאימה היא האם לקחת ילד בן שנתים לדיסנילנד כשהוא יכול להנות משתי בובות של מיקימאוס. לא שדיסנילנד לא טוב - הוא עודף של חוויה עבור הגיל.
כל אמא ששרה לתינוק שלה (אפילו בזיוף) ורוקדת איתו, או יושבת על הספה ומדקלמת לו "סבתא בישלה דיסה" יוצרת "דרך אינטראקטיבית וחשיפה מוחלטת של כל החושים למוזיקה מתוך מטרה להעשיר אמוציונלית ואינטלקטואלית את התינוק". גם אם היא לא יודעת את זה - זה מה שהיא עושה.

בגיל חמש חוגי מוזיקה, האזנה, טרום כלי, הכל - זה נהדר. תינוקות בני שנה וחצי לא צריכים חוגים. יכול להיות שההורים שלהם צריכים, אבל זאת לא סיבה לבעלי החוגים הרוצים לגזור קופון לנגן על רגשי האשמה שכל אמא שלא עושה את זה היא אמא לא טובה.

ותשובתי בכלל לא מופנית אליך, רק אל קהל הלקוחות הפוטנציאלי, כי הוא מה שחשוב כאן. הורים, כשבעלי אינטרסים מוכרים לכם מוצר "להעשרה של התינוק" בין אם זה מובייל יוקרתי או בייבי אינשטיין או אנציקלופדיה לקטנטנים. תעצרו ותחשבו. רגע אחד של מחשבה יכול לחסוך המון כסף, ולנטרל נקיפות מצפון.

יום רביעי, 6 באוקטובר 2010

להפסיד בכבוד

הרבה ילדים "לא יודעים להפסיד", ופורצים בבכי על כל הפסד. הרבה הורים מוטרדים מכך ומבקשים רעיונות לעזרה. יש לי כאן כמה עצות מעשיות להתנהגות עם ילדים בני 4-6 שמתקשים להפסיד במשחקים, ונעצבים מאוד עם כל הפסד שכזה. בראש ובראשונה חשוב להבין שבגיל הרך קשה מאוד להפסיד. עמידה בכישלונות היא יכולת שמתפתחת מאוחר יותר. אדם בוגר יודע לעשות הפרדה בין עצמו ובין המשחק. אצל ילד הכל מעורבב. כל כלי שנופל - הוא מרגיש בעצמו את הנפילה. כל הפסד הוא "שלו" באמת. העיקרון שעומד מאחורי כל הרעיונות האלה הוא שמטרת המשחק היא הנאה, ואם לא נהנים - אין שום סיב להמשיך ולשחק.


והנה כמה רעיונות:

  • לקבוע מראש לפני המשחק מה יהיו התוצאות. כלומר אם הוא רוצה לשחק איתכם תשאלו אותו מה הוא רוצה - לשחק רגיל, או שתתנו לו לנצח אתכם. יכולת השליטה הזאת מנטרלת את אלמנט ה"רמאות" כאשר הורה משחק עם ילד ונותן לו בכוונה לנצח. ולפעמים לילד לא אכפת לדעת שההורה הפסיד בכוונה. 

  • אם הילד נוטה לרמות תוך כדי משחק- להזיז את החייל למקום שנוח, לשנות את המספר שהראו הקוביות וכדומה, אפשר לקבוע מראש בכללי המשחק שיש כך וכך אפשרויות לרמות. או אפילו לתת מספר רמאויות בלתי מוגבל - למשל זורקים את הקוביה עד שהיא תראה את המספר הרצוי. יש כאן גם יתרון כי כדי לדעת מה המספר הנכון דרושה יכולת תכנון.
    • אם משחקים והוא עומד להפסיד - להודיע לו כמה שלבים לפני ההפסד, ולתת לו לפרוש בכבוד. במקרה הזה זה לא "הפסד" זה "תיקו", והיתה לו שליטה על התוצאה.
    • להרבות במשחקים שתלויים במזל, ולא בשכל או בכישורים ומיומנויות אחרות. כך משיגים שני דברים. בראש ובראשונה מנטרלים את העליונות של המבוגר המשחק עם הילד, ושיש לו ניסיון גדול יותר במשחקים, וגם יכולת שכלית גדולה יותר. מלבד זאת גם אם הילד מפסיד אין כאן הוכחה לנחיתות, אלא סתם "חוסר מזל". בפעם הבאה יהיה טוב יותר.
    • לא לשחק משחקי "סכום אפס" שבהם ניצחון של אחד גורר בהכרח הפסד של היריב. כל משחק אפשר בקלות להפוך למשחק של שיתוף פעולה שבו שני המשחקים שותפים וצוברים ביחד נקודות, נצחונות, הצלחות וכדומה. במשחק הזיכרון אפשר לאסוף יחד זוגות של קלפים, בסולמות וחבלים אפשר לשחק עם כלי אחד על הלוח ולקדם אותו לפי התור, וכך הלאה. כך יוצרים קואליציה מבוגר/ילד נגד המשחק להנאת כולם.
    • לשחק איתו משחקים קצרים בסדרה ארוכה כך שעל כל פעם שהוא מפסיד - מתחיל מיד משחק חדש ויש לו הזדמנות לנצח בתוך דקות. שחמט הוא לא דוגמה טובה -הוא ארוך מדי בשביל זה. יש כל מיני משחקים אחרים שאורכים דקה או שתיים לכל היותר, ואז ההפסד בהם פחות כואב. 
    • אפשר לקבוע כלל לפיו "המפסיד מנצח", כלומר המטרה היא ההפוכה ממטרת המשחק המקורית. אפשר גם, באמצע המשחק כאשר המבוגר במצב זכוי להחליף תפקידים, ולתת לילד להמשיך ולהגיע לזכיה. 
      והכי חשוב - אם הוא מפסיד, לא לבטל את ההרגשה שלו. לומר "זה רק משחק" יכול לשדר לו "מה אתה תינוק שעושה עניין". להביע אמפטיה לקושי שלו. מבחינתו משחק הוא חלק מאוד חשוב בחיים, ומאוד רציני, ולכן הפסד במשחק הוא כואב. מותר למבוגרים לכבד את הרגש הזה.

      יום שלישי, 5 באוקטובר 2010

      הסדר שבחדר

      זו שאלה שחוזרת הרבה - לגבי איסוף בסוף המשחק. איך לעזור לילדים לאסוף את המשחקים ולסדר את החדר בסוף המשחק? כרגע אני לא מדברת על ילדים גדולים, שצריכים אסטרטגיות אחרות, אלא על פעוטות. יש כל מיני טריקים, כל פעם עובד משהו אחר.
      להפוך את האיסוף לחלק מהמשחק: "עכשיו את האדומים, עכשיו את העגולים...".
       

      דבר נוסף - לעשות ב"כאילו". ל"עזור" לו לאסוף, כך שגם אם הוא עושה מאמץ סימלי וההורה אוסף את הרוב עדין הוא שותפה בפעילות האיסוף. אצלי קורה לפעמים שעייפים ובאמת אין כוח, ואז אני מזייפת ו"עוזרת" להם - הם אוספים מעט ואני בעצם אוספת את הרוב. 
      לפעמים אפשר ליצור תחרות: נגד השעון או נגד ההורים, או ילד מול ילד.

      יש שיטות של הגננות - תוך כדי ששרים שיר מיוחד. למשל "נראה, נראה, נראה, מי אוסף יפה".

      לגננת אחת היה שעון חול גדול שסימן חמש דקות. היא היתה הופכת אותו והיו בודקים כמה אפשר לאסוף עד שהחול מתרוקן. אבל זה מתאים לילדים גדולים יותר, וגם מסייע להם ללמוד ולהתנסות במושג הזמן.

      כווריאציה על זה אנחנו הנהגנו ספירה - פשוט התחלנו לספור. בלי תנאים, בלי הבטחה של משהו בסוף, בלי הודעה אפילו עד איזה מספר נספור. הילדה היתה תחרותית וזה היה עובד.
       

       יש שיטה שאומרת "לא מוציאים משחק אחר עד שאוספים את המשחק הראשון", אבל אישית מעולם לא הבנתי איך השיטה הזאת פועלת, כי אם רוצים לבנות עיר אז צריך גם את הלגו וגם את הקוביות וגם את הקפלות והדומינו, והמכוניות הקטנות והבובות של הפליימוביל. זה לא עובד עם "כל משחק לבד". בכל מקרה בגיל צעיר זה יכול עוד לעבוד.
      וסיכום - למה כדאי להתאמץ?
      בכל גיל אומרים "לבחור את המלחמות" ולדחות את הדברים הקריטיים פחות לשלב מאוחר יותר. בגיל שנה וחצי התעקשות על איסוף צעצועים היא "מלחמה" ראויה לגיל. אפשר לעשות פשרות, לא מומלץ לוותר לחלוטין. אם מתעקשים - בגיל שנתיים איסוף הצעצועים הוא הרגל שגור, ואפשר לבחור את המלחמה הבאה.


      אלה היו הרעיונות שלי. עוד רעיונות יתקבלו בברכה בתגובות לרשומה.

      זה הבלוג שלי

      זה הבלוג שלי