הקלטת "בלי חיתולים" נועדה להעביר ילדים את תהליך הגמילה. היא גם פירסמה והפיצה את המושג "פיפי פרס": מתנה קטנה שהילד מקבל בכל פעם שעשה את הפיפי במקום המתאים - באסלה או בסיר. ובעקבות הקלטת והמושג, גם הורים רבים מצטיידים להתחלת גמילה בהמון "פיפי פרס".
לדעתי לא מומלץ להתחיל גמילה עם פרסים. אם בעתיד (חלילה) נוצרות בעיות בגמילה, לפעמים פרס יכול לעזור, אבל לכתחילה - כשם שלא תענישו אותו על עשייה בחיתול או על שלולית כך לא כדאי לתת פרס, כי הפרס הוא בדיוק באותו כיוון (פיספס = אין פרס = עונש) וחבל. המוטיבציה צריכה להיות פנימית - של הילד השמח על השליטה בגופו, ושל המבוגרים ששמחיםיחד איתו, ולא חיצונית. השדר צריך להיות שעצם העשיית הפיפי במקום הנכוןהוא הפרס הכי גדול שיש.
אני לא קוראת לחיבוק, או נשיקה או מחיאת כף "פרס". ממש לא. זו שותפות ברגשות השמחה של הילד, אבל זה לא "פרס" משום מקום שלא מסתכלים על זה.
השיטה הביהיביוריסטית - של פרסים וחיזוקים - עובדת נהדר עם קופים וכלבים. יש לה הצלחות כלשהן אצל ילדים בני 3-6. היא ממש לא משמעותית לבני שנתיים. אני גם לא פוסלת אותה לחלוטין. יש נסיבות שבהן אין לילד בשום דרך את טווח הראייה הדרוש לראות את הרווח מהן שיקרה רק בטווח הרחוק - ואז אני מתגמלת אותו בטווח הקרוב, כדי לפצות על אי הנעימות. זה למשל הגיוני בטיפול רפואי שהילד מחוייב לעבור, בלקיחת תרופה לא טעימה ואולי גם בצחצוח שיניים.
עשיית צרכים בשירותים אינה קשורה לזה. כאן המוטיבציה של הילד צריכה להיות פנימית -מתוך רצון קיים לכולם בגיל הזה של שליטה בגוף. הרצון הזה הוא בסיסי וקיים אצל כל הפעוטות בגיל הזה. כל מה שלהורים נותר לעשות זה ללוות את התהליך. בשביל ללוות את התהליך מספיקה השתתפות בשמחתו של הילד על היכולות החדשות שהוא ממלא. אין צורך בהתניות של פרסים.
לדעתי לא מומלץ להתחיל גמילה עם פרסים. אם בעתיד (חלילה) נוצרות בעיות בגמילה, לפעמים פרס יכול לעזור, אבל לכתחילה - כשם שלא תענישו אותו על עשייה בחיתול או על שלולית כך לא כדאי לתת פרס, כי הפרס הוא בדיוק באותו כיוון (פיספס = אין פרס = עונש) וחבל. המוטיבציה צריכה להיות פנימית - של הילד השמח על השליטה בגופו, ושל המבוגרים ששמחיםיחד איתו, ולא חיצונית. השדר צריך להיות שעצם העשיית הפיפי במקום הנכוןהוא הפרס הכי גדול שיש.
אני לא קוראת לחיבוק, או נשיקה או מחיאת כף "פרס". ממש לא. זו שותפות ברגשות השמחה של הילד, אבל זה לא "פרס" משום מקום שלא מסתכלים על זה.
השיטה הביהיביוריסטית - של פרסים וחיזוקים - עובדת נהדר עם קופים וכלבים. יש לה הצלחות כלשהן אצל ילדים בני 3-6. היא ממש לא משמעותית לבני שנתיים. אני גם לא פוסלת אותה לחלוטין. יש נסיבות שבהן אין לילד בשום דרך את טווח הראייה הדרוש לראות את הרווח מהן שיקרה רק בטווח הרחוק - ואז אני מתגמלת אותו בטווח הקרוב, כדי לפצות על אי הנעימות. זה למשל הגיוני בטיפול רפואי שהילד מחוייב לעבור, בלקיחת תרופה לא טעימה ואולי גם בצחצוח שיניים.
עשיית צרכים בשירותים אינה קשורה לזה. כאן המוטיבציה של הילד צריכה להיות פנימית -מתוך רצון קיים לכולם בגיל הזה של שליטה בגוף. הרצון הזה הוא בסיסי וקיים אצל כל הפעוטות בגיל הזה. כל מה שלהורים נותר לעשות זה ללוות את התהליך. בשביל ללוות את התהליך מספיקה השתתפות בשמחתו של הילד על היכולות החדשות שהוא ממלא. אין צורך בהתניות של פרסים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה