ובפירוט: הילד נשך ילדה בגן. הגננת והורי הילדה דורשים שההורים יחנכו אותו שזה אסור. איך אפשר לעשות את זה?
התשובה היא שבאמת אי אפשר. אי אפשר לחנך בשלט רחוק. לכן האם מחנכת כשהיא בסביבת הילד, והגננת חייבת להתייחס לדברים בזמן אמת - כשהילדים באחריותה.
אימא יכולה לדבר השכם והערב עם ילדתה בת השנה ותשע. אולי עד שתהיה בת שלוש היא גם תפנים. ועד אז מה?
לפעמים ההורים הנפגעים דורשים בתוקף:"ללמד את הילד שההורים *עם היד על הדופק*! שההורים יודעים ומיודעים! ובהמשך, כשהילד יגדל ויבין, גם יהיו השלכות למעשים הנעשים מחוץ לבית!"סליחה, אבל המשפט הזה מצחיק אותי.
למה? כי מדובר בפעוט בן פחות משנתיים. אחד כזה שמרוכז בעצמו ורואה את העולם רק מנקודת המבט שלו.
אין צורך ללמד אותו שההורים יודעים - כי הוא לא חושב אחרת. ברור לו, ובטוח לו שההורים יודעים את כל מה שהוא יודע, בטח את כל מה שקרה בגן. הוא לא חושב שיכול להיות אחרת.
מעבר לכך ילד בגיל הזה מרוכז בכאן ובעכשיו, לכן גם אין טועם לשבח אותו על מה שקרה לפני חמש שעות, או לנחם אותו על זה.
גם בכיוון ההפוך - אם הוא הילד שננשך בגן - תלוי מה החוויה שלו. אם הוא לא מזכיר ואני יודעת רק מהגננת - אני לא אדבר על זה יותר. אם הוא מספר לי על זה, וברור שזו חוויה קשה עבורו - אז בוודאי שיש מקום לנחם. כמו שאם ילד יחזור הבית ויספר "היום נשכתי את עידו" אני אגיד לו שזה לא בסדר. אבל ה"לא בסדר" שלי לא בטוח יעזור לו מחר, כשבא לו לנשוך את ענת שזה מה שאמרתי. רק תגובה מיידית, חזקה וחד משמעית של הגננת יכולה למנוע את זה. האידיאלי הוא שאותה תגובה חזקה וחד משמעית תגיע ברגע שלפני הנשיכה (ותציל את ענת המסכנה) אבל אם לא לפני- לפחות מיד אחרי (כדי להציל את הנשיכה הבאה).
ה"זה לא בסדר" של הבית? הוא נחמד, הוא טוב, הוא יעזור אולי בעוד שנתיים אחרי אלף איזכורים ואחרי שהילד כבר גדל. אבל בפועל אין אפקטיביות לתגובה המאוחרת. אם הילד הולך לחקור חומר מסוכן, ואני מגיבה אחרי חמש שעות "זוכר שהלכת לחשמל? אז היה אסור" זה כאילו לא אמרתי כלום. אין לזה שום אפקט. זה היה מזמן, הוא כבר לא זוכר. זה לא אומר לו כלום ולכן אין כאן בכלל תגובה חינוכית. מעבר לכך שאני מרחיקה מראש חומרים מסוכנים ומצד שני מלמדת לעלות ולרדת מדרגות ולכן הן לא מסוכנות בעיני, אבל כאן כבר גלשנו לחלוטין.
לכן אין מה להזכיר את המכות/נשיכות בגן, אם הילד עצמו לא מזכיר אותן. האפקטיביות היא אפס. אין בה אפילו את האפקט המצטבר שיש להערה בזמן אמת. כלום. זה לא אומר שזה לגטימי בעיני, זה רק אומר שאין מה להוציא אנרגיות על דבר שלא יעזור. בגלל זה הדרישה של האב (ושל גננות מסויימות) היא טיפשית.
התשובה היא שבאמת אי אפשר. אי אפשר לחנך בשלט רחוק. לכן האם מחנכת כשהיא בסביבת הילד, והגננת חייבת להתייחס לדברים בזמן אמת - כשהילדים באחריותה.
אימא יכולה לדבר השכם והערב עם ילדתה בת השנה ותשע. אולי עד שתהיה בת שלוש היא גם תפנים. ועד אז מה?
לפעמים ההורים הנפגעים דורשים בתוקף:"ללמד את הילד שההורים *עם היד על הדופק*! שההורים יודעים ומיודעים! ובהמשך, כשהילד יגדל ויבין, גם יהיו השלכות למעשים הנעשים מחוץ לבית!"סליחה, אבל המשפט הזה מצחיק אותי.
למה? כי מדובר בפעוט בן פחות משנתיים. אחד כזה שמרוכז בעצמו ורואה את העולם רק מנקודת המבט שלו.
אין צורך ללמד אותו שההורים יודעים - כי הוא לא חושב אחרת. ברור לו, ובטוח לו שההורים יודעים את כל מה שהוא יודע, בטח את כל מה שקרה בגן. הוא לא חושב שיכול להיות אחרת.
מעבר לכך ילד בגיל הזה מרוכז בכאן ובעכשיו, לכן גם אין טועם לשבח אותו על מה שקרה לפני חמש שעות, או לנחם אותו על זה.
גם בכיוון ההפוך - אם הוא הילד שננשך בגן - תלוי מה החוויה שלו. אם הוא לא מזכיר ואני יודעת רק מהגננת - אני לא אדבר על זה יותר. אם הוא מספר לי על זה, וברור שזו חוויה קשה עבורו - אז בוודאי שיש מקום לנחם. כמו שאם ילד יחזור הבית ויספר "היום נשכתי את עידו" אני אגיד לו שזה לא בסדר. אבל ה"לא בסדר" שלי לא בטוח יעזור לו מחר, כשבא לו לנשוך את ענת שזה מה שאמרתי. רק תגובה מיידית, חזקה וחד משמעית של הגננת יכולה למנוע את זה. האידיאלי הוא שאותה תגובה חזקה וחד משמעית תגיע ברגע שלפני הנשיכה (ותציל את ענת המסכנה) אבל אם לא לפני- לפחות מיד אחרי (כדי להציל את הנשיכה הבאה).
ה"זה לא בסדר" של הבית? הוא נחמד, הוא טוב, הוא יעזור אולי בעוד שנתיים אחרי אלף איזכורים ואחרי שהילד כבר גדל. אבל בפועל אין אפקטיביות לתגובה המאוחרת. אם הילד הולך לחקור חומר מסוכן, ואני מגיבה אחרי חמש שעות "זוכר שהלכת לחשמל? אז היה אסור" זה כאילו לא אמרתי כלום. אין לזה שום אפקט. זה היה מזמן, הוא כבר לא זוכר. זה לא אומר לו כלום ולכן אין כאן בכלל תגובה חינוכית. מעבר לכך שאני מרחיקה מראש חומרים מסוכנים ומצד שני מלמדת לעלות ולרדת מדרגות ולכן הן לא מסוכנות בעיני, אבל כאן כבר גלשנו לחלוטין.
לכן אין מה להזכיר את המכות/נשיכות בגן, אם הילד עצמו לא מזכיר אותן. האפקטיביות היא אפס. אין בה אפילו את האפקט המצטבר שיש להערה בזמן אמת. כלום. זה לא אומר שזה לגטימי בעיני, זה רק אומר שאין מה להוציא אנרגיות על דבר שלא יעזור. בגלל זה הדרישה של האב (ושל גננות מסויימות) היא טיפשית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה