מיתוסים שקשורים בגמילה

ואחרי ששוב שמעתי כמה מהמיתוסים, אני מבהירה כאן את דעתי בנושאי גמילת פעוטות מחיתולים.

מיתוס: הכי טוב לגמול באביב
והאמת: בדרך כלל כן.
באמת הכי פשוט ליזום תהליך של גמילה, ולהתחיל אותו באביב. חם בחוץ, אפשר להסתובב בלי חיתול, אם נרטבים - מחליפים בקלות, אם צריך חמש מקלחות ביום - אין בעיה, כשקר השלפוחית רגישה יותר ויש יותר פספוסים, וסתם ככה אביב זאת עונה מצויינת להתחלות.
ולמה רק בדרך כלל? כי ילד שרוצה מאוד להיגמל - יעשה את זה בלי בעיה גם בדצמבר ובינואר. יהיה פחות נוח, בעיקר להורים, אבל תהיה גמילה. לא כדאי לדחות ילד מוכן רק כי עוד לא העונה המתאימה.


מיתוס: צריך לחכות שזה יבוא מהילד
והאמת: לא חובה בכלל.
המשפט הזה התחיל מתובנה נכונה, שיש בשלות גופנית שנדרשת לגמילה, ושילדים שונים מגיעים לבשלות הזאת בגילים שונים. רק מה? הרבה הורים לקחו את המשפט הזה למקומות מאוד מאוד רחוקים. הורים כאלה מצפים שהילד יגיש בקשה חתומה בשלושה העתקים לפני שיתחילו בצעד כלשהו לכיוון הגמילה. וזה חבל מאוד, כי ככה מפספסים חודשים יקרים שבהם כבר היה אפשר לחסוך שימוש בחיתולים, וככה יכולים להגיע למצב של ילד בן שלוש שעדיין לא גמול והוריו תוהים אם הוא בשל או לא.


מיתוס: כשהילד בשל, הגמילה לוקחת יומיים
והאמת: כן ולא.
כלומר יש ילדים בשלים שאצלם הגמילה לוקחת יומיים. בדרך כלל אלה הילדים של השכנים שגם ישנו לילה שלם מגיל חודש. זה לא אומר שאם הגמילה לוקחת יומיים הילד לא היה בשל אליה.גמילה היא תהליך ולא הוקוס פוקוס. זה תהליך פיזי, אבל זה בעיקר תהליך נפשי שהפעוט עובר עם עצמו , עם גופו ועם סביבתו. זה דבר שצריך להבין מראש ולא להתייאש אחרי שלושה ימים של ניסיונות, וגם לא אחרי שבועיים. גמילה, בטח בגיל שנתיים, יכולה לקחת גם חודשיים או שלושה, וזה נורמלי - סביר - הגיוני - מתאים, וכל מילה חיובית אחרת.
לכן אני גם ממליצה להוריד את המילה "פספוסים" מהלקסיקון. לא נותנים ציונים, לא מדברים על כשלונות. זה חלק מאותו תהליך.

מיתוס: כולם נגמלים בסוף
והאמת: נכון, אבל...
נכון שבסופו של דבר כל הילדים נגמלים, אבל ממה שראיתי יש דבר כזה גמילה מאוחרת מדי. כשילד היה מוכן ובשל לגמילה, והוריו בחרו להתעלם מכך, הם שידרו לו מסר שעליו גם להתעלם מתחושותיו, ולהמשיך לפעול על פי נוחותם האישים. כאשר כמה חודשים מאוחר יותר ההורים מעוניינים שהילד יגמל, כבר יהיה לו קשה להתחיל לזהות מחדש את התחושות וההרגשות האישיות שלו, והגמילה תיעשה קשה יותר. גם הוא ייגמל בסוף, כמובן, אבל הוריו יכלו לחסוך מעמם הרבה עוגמת נפש לו זיהו את חלון ההזדמנות המתאים ופעלו על פיו.


מיתוס: צריך לגמול ביום ובלילה ביחד
והאמת: לא חובה.
נכון שיש ילדים שנגמלים ביום ובלילה בבת אחת, אבל גמילת לילה שונה מהותית ומשמעותית מגמילת יום. בעוד גמילת יום היא הכרת הגוף, זיהוי תחושות וצרכים, והתאמה לדרישות הסביבתיות והתרבותיות, הרי שגמילת לילה היא נושא פיזיולוגי. הגמילה בלילה כרוכה בבשלות של הכליות וביכולת הכלה גדולה שלהם, והבשלות הזאת יכולה להגיע באיחור.


מיתוס: כל ילד בקצב שלו
והאמת: נכון.
אנשים הם שונים, וגם ילדים הם שונים, וגם קצב ההפנמה והלמידה משתנה מפעוט לפעוט. לכל ילד יש קצב משלו. מועד בו הוא יכול להתחיל תהליך גמילה, ומשך זמן שבו הוא משלים את התהליך הזה. לדעתי רוב הילדים יכולים לעבור את התהליך במועד כלשהו בין גיל שנה וחצי לשלוש שנים, אבל מתי בדיוק זה משהו בכל ילד בנפרד. וגם במידת הסבלנות של ההורים.


מיתוס: הכי חשוב: בלי לחץ
והאמת: זה אחד הכללים החשובים ביותר.
לחץ של ההורים יוצר לחץ של הילד, והגמילה מסתבכת עם כעסים, ועצבנות ופחדים. כל עוד אין לחץ, אין גיל מוקדם מדי להתחלת גמילה, וזה אוליאפילו עדיף, כי בגיל צעיר מאוד גם אין לחץ על ההורים ואף אחד לא מנדנד להםאיך יכול להיות שהילד לא נגמל.


מיתוס: גומלים בזבנג וגמרנו - מורידים טיטול, וזהו.
והאמת: אפשרי, אבל לא חובה.
גם אם לא עושים זבנג וגמרנו, אלא מגבילים את הגמילה לזמנים ומקומות מתאימים, לא חובה שזה יבלבל את הילד בתהליך.אני עשיתי גמילה חלקית, רק בבית ורק כשהיה לי נוח. גם כשלא היה לי נוח ושמתי לה חיתול - הלכתי איתה לשירותים בכל פעם שהיא ביקשה. כלומר החיתול לא מנע אצלינו את חוויות ההליכה לשירותים. הילדה לא התבלבלה. ילדים יודעים להעביר גבולות בצורה טובה ולהחיל כללים שונים במקומות שונים.


הגננת קצת פחות התלהבה, ובהתחלההיתה עם הרבה "מקדמי בטיחות" (בגדים להחלפה, לקחת אותה כל רגע לשירותים) ואחר כך הבינה שזאת גמילה מלאה, ושיתפה איתנו פעולה.

מיתוס: הכי טוב לתת לילד להסתובב בבית בלי תחתונים
והאמת: זה באמת הכי טוב.
התחושה של הפיפי על הגוף החשוף מקדמת בדרך כלל את הגמילה של הילד. ההרגשה של לעשות בחיתול ולעשות בתחתונים די דומות, לפחות בשניות הראשונות. לכן גם אני ממליצה לדחות את קניית התחתונים בכמה זמן, ובהתחלה לתת כמה שיותר הזדמנויות להסתובבות נודיסטית.

מיתוס: ברוסיה גמלו בגיל שנה
והאמת: זה כנראה תלוי בהגדרה של "גמילה".
מתחקיר מקיף מסתבר שכן, ברוסיה היו גומלים בגיל שנה ואפילו לפני כן. בהיעדר חיתולים חד פעמיים, מייבש כביסה ומזג אוויר חם, לא היתה הרבה ברירה, אלא לדאוג שהיציאות תגענה לאסלה. הדרך לעשות את זה היתה כנראה שילוב של מה שנקרא היום "שיטת הקשב" שבו המבוגר האחראי שם לב לצרכי התינוק ולאיתותיו ולוקח אותו לפשפש מעל האסלה במידת הצורך, עם הנהגת זמנים מאוד מוקפדים להליכה לשירותים. בדיקה מעמיקה יותר מגלה שגם כש"ברוסיה גמלו בגיל שנה", לא ציפו שבגיל שנה התינוק יהיה אחראי על היציאות. העברת האחריות האישית לעשיה בשירותים היתה בגיל מאוחר יותר (אם כי לפני גיל שלוש).

אסור לקלל

הרבה הורים מתלוננים שהילד המתוק שלהם חוזר מהגן עם קללות ומילים גסות. הוא בוודאי לא למד אותן בבית, את המשמעות של חלקן הוא בכלל לא מבין. מי אשם? כנראה החברים בגן. אבל האשמה לא ממש מעניינת. השאלה הגדולה יותר היא איך מפסיקים את התופעה הזו.
מאוד יכול להיות שהחברים משפיעים, אבל בשביל השפעה צריך שני צדדים, ונראה שיש משהו שגורם לילד להיות מושפע. יכול להיות שכמו שאת אומרת שיש לו נטיה להיות מושפע, אבל יכול להיות שיש משהו אחר, פנימי יותר שמושך אותו אל צורך התנהגות/דיבורים מסוימת. אז למה ילדים מקללים? הסיבה הראשונה שקופצת לראש היא שהם לא יודעים שזה אסור. אולי.

סיבה אחרת, שבעיני סבירה יותר, היא שילדים מקללים ומנבלים את הפה כי הם יודעים שזה אסור. יש אומרים שהמטרה היא לא "לבחון את תגובות המבוגרים", ומציעים בתגובה את העצה האולטימטיבית להתעלם. "אם אין הצגה - אין קהל". בעיני הגורם הוא מורכב יותר. תינוק ופעוט קטן חוקר את העולם ומתנסה בחוקיו. ילדים בני ארהע או חמש בוחנים את העולם גם הם, אבל מוסיפים לבחינה את ההיבט החברתי והתקשורתי. אני מאמינה קטנה מאוד בהתעלמויות (נכון יותר לומר שאני לא מאמינה בכלל) אבל אני חושבת שבין הפיתרון של להתעלם ובין הפיתרון, המוצע מהצד השני- לא לוותר ולהעניש בחומרה יש מגוון אפשרויות שונות.

כמה מן הפיתרונות שאני מציעה:

• האמירה החד משמעית "אצלנו לא מדברים ככה". האמירה הזאת צריכה להיות עניינית. לא נסערת ("איך אתה מוציא מהפה כאלה מילים?) ולא היסטרית. אמירה מבוהלת מדי יכולה לגרום לילד להפסיק. מצד שני היא יכולה לשדר לו שיש כאן מקום שבו אפשר לעצבן את ההורים. לא עכשיו. בעתיד. אם הוא ירצה.
• לא להיענות לבקשה שמנוסחת בצורה שלא נראית בעינכם "תאמר את זה כך שיהיה לי נעים לעזור לך". כמו בעצה הקודמת, אלה לא פתרונות קסם. צריך לחזור ולשנן אותם, עד להפנמה מלאה.
• קצת הומור. זה תלוי אישיות, לבעלי זה הולך מצויין ולי קצת פחות. כשילד מדבר במילים לא יפות הוא אומר "בעצם התכוונת לומר..." ומנסח את אותו משפט בצורה מאוד מנומסת. יותר מדי מנומסת ובשפה גבוהה ("אבא יקר, האם תואיל בטובך הרב לפנות מעט מזמנך היקר ולפנות להוריד עבורי את המשחק מהארון?" משהו כזה, מוגזם בכוונה. בד"כ זה מצחיק ומעקר את העצבנות.
• אמפטיה. בעיקר בזמנים שרואים שהדיבורים מובלים מהמון תסכול. "אני רואה שאתה כועס מאוד. רוצה להראות לי כמה אתה כועס?" או "רוצה לצייר את הכעס שלך?". להכיר בקושי הנקודתי שלו, בלי להביע הסכמה לדרך שבה הוא מבטא.
• אם מדברים עם הגננת, לא חייבים לבקש דווקא להפריד מ"הילדים הרעים" שמלמדים "כאלה מילים".  אפשר לבקש ממנה להוליך בגן מהלך לימודי של "שפה נקיה" או "דיבור מנומס"  שכולל סיפורים בנושא, מבצעים, נקודות וכו'.
• עוד שיטה, של "הפוך על הפוך". זו שיטה בעייתית, והרבה הורים נרתעים ממנה, אבל ראיתי אותה בפעולה, ואני חושבת שהיא יכולה לעבוד. הנקודה היא שאם יש לילד דחף להגיד את "המילים שאסור" אפשר לתת לו מסגרת מסוימת, מוגדרת, להגיד את המילים הללו. הדוגמה שראיתי היא ספר "חינוכי" שהמסר שלו הוא שאסור לקלל, והסיפור מתחיל בסיפור על מדינה שבה כולם מקללים. הסוף הוא טוב כמובן והם כולם לומדים שזה לא כדאי וכו' וכו', אבל החלק היפה שבספר הוא הדרך לשם. בדרך לשם מובאות הרבה קללות, כציטוט מפי "הרעים", וזו הזדמנות לילד לשמוע ולהשמיע את הביטויים האסורים.
• שיטת העידוד והציל"וש. כאשר מטיפים מוסר יש לילד נטיה גדולה להאטם ולא לשמוע אותו. כל הדיבורים הארוכים עוברים לו מעל האוזניים. מצד שני, כאשר ילד עושה כבר משהו טוב, אז הוא מאוד פנוי לשמוע חיזוקים חיוביים על ההתנהגות שלך. "או, ככה נעים לי לשמוע אותך". "מאז שחזרת מהגן לא אמרת אף מילה לא יפה, אני ממש שמחה" וכך הלאה. אמנם קשה לתפוש את הזמנים האלה, שבהם ילד מתנהג גמו שמצופה ממנו, אבל כדאי להתאמץ ולחפש אותם.

וסיפור לסיום. כשאני הייתי בגן, היה עונש מובן וברור לכל ילד שמקלל או משתמש במילים לא יפות. הגננת היתה לוקחת את הילד ושוטפת לו את הפה בסבון, ואומרת לשאר הילדים לא לדבר איתו עד סוף היום. חבר שלי שמע אותי לא נכון, וסיפר לגננת שאני מקללת. לכן קיבלתי את העונש. לבושה בעת העונש נוספה תחושת חוסר ההוגנות של העולם, כי בכלל לא אמרתי את זה, ולא האמינו לי. כשהתבגרתי סיפרו לי שזה בכלל לא היה סבון. סתם שטפו את הפה במים, אבל זה לא מחק את הטעם המר. כשרוצים להקנות לילדים נורמות של דיבור נאות, כדאי לזכור את הדוגמה האישית - מקללים שמקללים, משקרים, ומעודדים ילדים אחרים להלשין, אינם מהווים דוגמה כזו.

גיל שנתיים המופלא

יש הרבה שמות לגיל שנתים. יש הקוראים לו "גיל ההתבגרות הראשון". אחרים קוראים לו "גיל המרי", ומאנגלית קיבלנו את terrible two. אני קוראת לגיל הזה "גיל שנתים המופלא".

אנשים אוהבים לקרוא לגיל הזה "גיל שנתים הנורא", אבל הוא נורא רק כאשר לא מבינים אותו. ההורים התרגלו לתינוק קטן, חמוד וממושמע, ומתקשים לשנות כיוון ולהבין שמעכשיו התינוק שלהם מתבגר, ומתחיל בדרכו הארוכה להפוך לאדם אוטונומי ושלם. לכן בעיני זה "גיל מופלא" - בדיוק בגלל זה. בכל יום יש תובנה חדשה,רעיון חדש, תגלית מפתיעה. בכל פעם זה בתחום אחר - הכוח שלו, הכרת הסביבה,הכרת ההורים ומגבלותיהם, הכרת החוקים והכללים של העולם. הוא לא סתם פעוט -הוא מדען מתנסה, ואם הוא לא יתנסה, הוא באמת לא יצליח לגדול ולהתפתח. לכןהמילים הכי נפוצות בלקסיקות של גיל שנתים הם "אני לבד" (כי אני רוצה ללמוד איך עושים) ו"לא רוצה" (כי אני רוצה גם להחליט).

אז למה הוא "לא רוצה"?
לא כי באמת הוא לא רוצה. הוא רוצה. מאוד רוצה - להפסיק להיות תינוק להפוך להיות ילד עצמאי.

עד עכשיו הוא היה תינוק - מאכילים אותו, מלבישים אותו, מעבירים אותו ממקוםל מקום. בגיל שנתים התינוק מפסיק להיות תינוק ומתחיל בצעדים הראשונים להיותו אדם עצמאי. לאדם עצמאי יש רצונות משלו והוא לא נותן שאחרים ירימו אותו, יוליכו אותו, יחליטו בשבילו.... אדם עצמאי הוא לא "ממושמע" הוא בעל רצון עצמאי.
בדרך - יש הרבה שלבים שבהם ההתעקשויות הם על ריק, סתם, ומלאות כעסים ומריבות. אבל זה רק עד שהוא ילמד מהו רצון, ואיך מממשים אותו.

הורה לתינוק - מחוייב לטפל בו ולדאוג לכל צרכיו. הורה לפעוט מקבל קצת שינוי תפקיד. עדין מחוייבים לטפל בו, אבל מחוייבים גם לעזור לו לבנות את עצמו כאדם עצמאי. כלומר: לעזור לו קצת להתנתק מכם. (זה קצת בגיל שנתים, ועד קצת בגיל חמש, ועוד קצת בגיל עשר, ועוד "קצת הרבה" בגיל ההתבגרות. המטרה הסופית היא אדם עצמאי, שאוהב את הוריו, אבל לא תלוי בהם).

יש דברים שחייבים להיות לפי רצון ודעת ההורים - קשירה בכיסא בטיחות, לתת לך יד כשהולכים על המדרכה, לא לרוץ לכביש, לא להכניס אצבעות לתנור וכדומה. במקרים האלה צריכים להיות מאוד נחושים ב"לא". אפשר להסביר, כדאי לתת אלטרנטיבה מה *כן* לעשות, אבל אין מקום לוויכוחים עם הילד, ואסור לאפשר ויכוחים כאלה.

יש דברים שאפשר לתת בהם בחירה, אבל כדאי שהבחירהתהיה מוגבלת. ילד בן שנתיים עוד לא יכול לעמוד מול הארון ולהחליט איזה בגד הוא ילבש היום, אבל אפשר לתת לו לבחור בין החולצה האדומה לגופיה הכחולה,ולכבד את הבחירה שלו.

בחירות כאלה יכולות לעזור בניתוב המרץ והדווקא. אם רוצים שהוא ישתה, אפשר לעבור מהוויכוח על "כן-או-לא רוצהלשתות" לשאלה "אתה רוצה בכוס או בבקבוק?". אותו דבר עם אוכל ("קודם את העוף או קודם את הפירה?"), אותו הדבר בזמן המקלחת, הסירוק, החזרה מהגן, ההליכה לישון, וכל הדברים שצריך לעשות, אבל אין דרך מסויימת שחייבים לעשות דווקא אותה.

ויש דברים - שבאמת לא חשובים. עד עכשיו החלטנו בשבילו,אבל זה כי הוא היה תינוק. מעכשיו כדאי למצוא הזדמנויות שבהן גם הוא יכול לבחור. למשל - מה משחקים, באיזה ספר קוראים, איזה שיר שומעים וכדומה.

והנה הרעיונות שמתאימים בכל ויכוח עם ה"מתבגר" הצעיר בבית:

• לקבל את השלב בהבנה ובברכה כי לא לנצח יהיה לכם תינוק בבית. המטרה היא שהוא יתבגר.
• לבחור את המלחמות, ולהתעקש רק במקומות הכי חשובים (שאר הדברים יחכו לגיל מאוחר יותר).
• לכבד אותו כאדם הרוצה להיות עצמאי וגדול, גם אם הוא אינו כזה ברגע זה.
• להקשיב לו, ולתת לו לבחור.
• לנווט הרבה לעשיה (במקום "אל תקפוץ על הספה" אפשר לומר "בוא תתגלגל עלהמזרון הזה", במקום "אל תקשקש על הקירות" להציע דף שעליו כן אפשר לצייר,וכך הלאה)
• לקבל גם את התיסכולים והצעקות מצידו, הם חלק מהלמידה. ההבנה הזאת יכולה לחסוך חלק מהצעקות והתסכולים של ההורים.
• למעט בעונשים. עונש רק יחריף את תחושת המרד של הילד. בכל מקום שאפשר - למצוא דרכים אחרות.
• לא להפסיק ליהנות. להתמוגג מנחת על כל אמירה חדשה, על כל המצאה, על כל גילוי של בגרות, ולהתגאות בו. זה מה שיספק לו את הביטחון העצמי הדרוש כדי להמשיך ולהתפתח.

ולמה, אם יש כל כך הרבה קשיים, בכל זאת לא לקרוא לו "גיל שנתים האיום"?

כי השם הזה שם פוקוס במקום הלא נכון. במקום לומר "זה גיל קשה אבל יש בו דברים נהדרים" אני מעדיפה לומר "זה גיל מקסים אבל יש בו דברים קשים". זה משנה את כל ההתייחסות.
הכותרת "גיל שנתים האיום" גורמת להורים לפחד כבר מראש, וכבר בעקשנות הראשונה בגיל שנה וחצי לומר "אוי ואבוי הגענו לגיל שנתים הנורא והאיום".
אני לא אומרת להתעלם מהקשיים, ואם קוראים אותי אפשר לראות שאני מאוד מדגישה שבכל דבר טוב יש גם קשיים.
אבל אם מראש, עוד מהלידה מחכים לזה שיש גיל שהוא "איום" או "נורא" או"terrible" זה הופך להיות נבואה שמגשימה את עצמה, כי אז גם כל התנהגותשהיא רק טיפה חורגת מההתנהגות הבובתית של תינוק שנשאר שוכב איפה שמשכיבים אותו, ולא נוגע בכלום, הופכת להיות חלק מאותו סינדרום "נורא" ומקבלת תגובה הורית שחורגת מכל פרופורציה.
אם מבינים שזה מצב זמני וטבעי, והכרחי לילד - מקבלים את כל התופעות הקשות בברכה, ולא קוראים להן "איומות".