מה עושים עם ילדה מאוד עצבנית בבית, כועסת ורגוזה, כשבגן מדווחים שהיא מקסימה ונהדרת ומדהימה? יש הרבה סיבות, וכאן אני אתיחס רק לאחת מהן. אולי יהיה המשך בעתיד. כמובן שכל מה שנכתב כאן בלשון נקבה - מתאים לבנים ולבנות כאחד.
מאוד הגיוני שילדה שהיא "מקסימה כתמיד" בגן ועם חברות, תצטרך מקום לפרוק את הכעס, וטוב שהמקום לפרוק הוא בבית, זה רק מראה שהיא מרגישה מספיק חופשי וטוב לעשות את זה. כמו כן נשמע הגיוני שאחרי יום שלם ועמוס עם אנשים אחרים, ומול ילדים אחרים, נגרמת עייפות ועצבנות, והיא מתפרצת על ההורים.
זה לא אומר שצריך להרשות לה, זה רק נותן מפתח להבנה.
מה עושים?
קודםכל נותנים בחירה. בכל מה שאפשר - נותנים לה לבחור. למשל: מה את מעדיפה פיג`מה כחולה או ירוקה? להתקלח ואז לאכול ארוחת ערב, או קודם לאכול ארוחת ערב ואז להתקלח? להתרחץ לבד או יחד עם האחות? בכל מה שלא עקרוני להורים בדיוק מה צריך לעשות, או שלא משנה הדרך שבה הדברים ייעשו לבסוף - לתת גם לילד או לילדה אפשרות לבחור ולשלוט.
זה כמובן לא אפשרי תמיד. נניח שההורים החליטו להגביל שעות טלוויזיה, וזה הגיוני מאוד. במקרה הזה אני נותנת מרווח זמן. לא "הרגע מכבים" אלא עם התראה "בעוד חמש דקות תסתיים התוכנית ונסגור את הטלוויזיה". אחרי ההתראה, או שתי התראות, או שלוש, לפי מה שהוחלט מראש, מכבים את הטלויזיה.
סביר מאוד שברגע הזה היא תתפרץ ותצעק ותתעצבן. מותר לה. זה ה"תפקיד" שלה. התפקיד של ההורה זה להכיל את הרגשות ("זה מאוד מעצבן שצריך להפסיק לראות טלוויזיה") מבלי לקבל את ההתנהגות הנלווית אליהם ("את מוכנה להראות את התסכול שלך בדרךאחרת?")
איך לשמוע מה עובר עליה במשך היום?
לא לשאול שאלות כלליות ("איך היה בגן?" "כיף") אלא שאלות מפורטות יותר (כמו "מה היה מצחיק בגן?" "מה עשו היום הילדים שהיה מרגיז?" וכך הלאה).
לפעמים אם מציירים איתה - אפשר"לקרוא" דרך הציור מה היא מרגישה.
לפעמים אם ההורה מספר על מה שעבר עליו במהלך היום (עם דגש על דברים שהרגיזו ועצבנו והצלחת להתגבר עליהם) זה ידובב גם אותה. זה הכל "אולי" בגלל שלא תמיד ילד יודע בעצמו לומר מה עובר עליו. היא רק מרגישה את זה, לא תמיד מודעת.
לפעמים ידיעה חיצונית של הנעשה בגן יכולה לעזור. ברור שהיה מפגש וסיפרו סיפור. אפשר לשאול על הסיפור. אם יודעים איזו יצירה עשו בגן - אפשר לדבר על זה. אם רואים שאחד החברים לא היה - אפשר לדבר על זה.
לפעמים כדאי לדחות את שעת הדיווחים. לא לבקש "סיפורים" מיד, אלא לתת זמן להירגע, לעבד, לעכל, ורק אז לפתוח את הנושא. שעת ההשכבה לישון היא שעה מעולה לכך, כי הרבה פעמים הדברים שהיו במשך היום עולים וצפים לקראת שעת השינה.
וכדאי לדעת שיש כאן עניין של אופי אישי. יש ילדים שיותר מספרים, וילדים שהם יותר "בונקר". ברור שהרבה יותר קל להתנהל ולהבין התנהגויות וכעסים כאשר מדברים עליהם, אבל לא תמיד יש בחירה בנושא הזה.
מאוד הגיוני שילדה שהיא "מקסימה כתמיד" בגן ועם חברות, תצטרך מקום לפרוק את הכעס, וטוב שהמקום לפרוק הוא בבית, זה רק מראה שהיא מרגישה מספיק חופשי וטוב לעשות את זה. כמו כן נשמע הגיוני שאחרי יום שלם ועמוס עם אנשים אחרים, ומול ילדים אחרים, נגרמת עייפות ועצבנות, והיא מתפרצת על ההורים.
זה לא אומר שצריך להרשות לה, זה רק נותן מפתח להבנה.
מה עושים?
קודםכל נותנים בחירה. בכל מה שאפשר - נותנים לה לבחור. למשל: מה את מעדיפה פיג`מה כחולה או ירוקה? להתקלח ואז לאכול ארוחת ערב, או קודם לאכול ארוחת ערב ואז להתקלח? להתרחץ לבד או יחד עם האחות? בכל מה שלא עקרוני להורים בדיוק מה צריך לעשות, או שלא משנה הדרך שבה הדברים ייעשו לבסוף - לתת גם לילד או לילדה אפשרות לבחור ולשלוט.
זה כמובן לא אפשרי תמיד. נניח שההורים החליטו להגביל שעות טלוויזיה, וזה הגיוני מאוד. במקרה הזה אני נותנת מרווח זמן. לא "הרגע מכבים" אלא עם התראה "בעוד חמש דקות תסתיים התוכנית ונסגור את הטלוויזיה". אחרי ההתראה, או שתי התראות, או שלוש, לפי מה שהוחלט מראש, מכבים את הטלויזיה.
סביר מאוד שברגע הזה היא תתפרץ ותצעק ותתעצבן. מותר לה. זה ה"תפקיד" שלה. התפקיד של ההורה זה להכיל את הרגשות ("זה מאוד מעצבן שצריך להפסיק לראות טלוויזיה") מבלי לקבל את ההתנהגות הנלווית אליהם ("את מוכנה להראות את התסכול שלך בדרךאחרת?")
איך לשמוע מה עובר עליה במשך היום?
לא לשאול שאלות כלליות ("איך היה בגן?" "כיף") אלא שאלות מפורטות יותר (כמו "מה היה מצחיק בגן?" "מה עשו היום הילדים שהיה מרגיז?" וכך הלאה).
לפעמים אם מציירים איתה - אפשר"לקרוא" דרך הציור מה היא מרגישה.
לפעמים אם ההורה מספר על מה שעבר עליו במהלך היום (עם דגש על דברים שהרגיזו ועצבנו והצלחת להתגבר עליהם) זה ידובב גם אותה. זה הכל "אולי" בגלל שלא תמיד ילד יודע בעצמו לומר מה עובר עליו. היא רק מרגישה את זה, לא תמיד מודעת.
לפעמים ידיעה חיצונית של הנעשה בגן יכולה לעזור. ברור שהיה מפגש וסיפרו סיפור. אפשר לשאול על הסיפור. אם יודעים איזו יצירה עשו בגן - אפשר לדבר על זה. אם רואים שאחד החברים לא היה - אפשר לדבר על זה.
לפעמים כדאי לדחות את שעת הדיווחים. לא לבקש "סיפורים" מיד, אלא לתת זמן להירגע, לעבד, לעכל, ורק אז לפתוח את הנושא. שעת ההשכבה לישון היא שעה מעולה לכך, כי הרבה פעמים הדברים שהיו במשך היום עולים וצפים לקראת שעת השינה.
וכדאי לדעת שיש כאן עניין של אופי אישי. יש ילדים שיותר מספרים, וילדים שהם יותר "בונקר". ברור שהרבה יותר קל להתנהל ולהבין התנהגויות וכעסים כאשר מדברים עליהם, אבל לא תמיד יש בחירה בנושא הזה.
