יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

מקסימה בגן - כועסת בבית

 מה עושים עם ילדה מאוד עצבנית בבית, כועסת ורגוזה, כשבגן מדווחים שהיא מקסימה ונהדרת ומדהימה? יש הרבה סיבות, וכאן אני אתיחס רק לאחת מהן. אולי יהיה המשך בעתיד. כמובן שכל מה שנכתב כאן בלשון נקבה - מתאים לבנים ולבנות כאחד.

מאוד הגיוני שילדה שהיא "מקסימה כתמיד" בגן ועם חברות, תצטרך מקום לפרוק את הכעס, וטוב שהמקום לפרוק הוא בבית, זה רק מראה שהיא מרגישה מספיק חופשי וטוב לעשות את זה. כמו כן נשמע הגיוני שאחרי יום שלם ועמוס עם אנשים אחרים, ומול ילדים אחרים, נגרמת עייפות ועצבנות, והיא מתפרצת על ההורים.

זה לא אומר שצריך להרשות לה, זה רק נותן מפתח להבנה.

מה עושים?
קודםכל נותנים בחירה. בכל מה שאפשר - נותנים לה לבחור. למשל: מה את מעדיפה פיג`מה כחולה או ירוקה? להתקלח ואז לאכול ארוחת ערב, או קודם לאכול ארוחת ערב ואז להתקלח? להתרחץ לבד או יחד עם האחות? בכל מה שלא עקרוני להורים בדיוק מה צריך לעשות, או שלא משנה הדרך שבה הדברים ייעשו לבסוף - לתת גם לילד או לילדה אפשרות לבחור ולשלוט.

זה כמובן לא אפשרי תמיד. נניח שההורים החליטו להגביל שעות טלוויזיה, וזה הגיוני מאוד. במקרה הזה אני נותנת מרווח זמן. לא "הרגע מכבים" אלא עם התראה "בעוד חמש דקות תסתיים התוכנית ונסגור את הטלוויזיה". אחרי ההתראה, או שתי התראות, או שלוש, לפי מה שהוחלט מראש, מכבים את הטלויזיה.

סביר מאוד שברגע הזה היא תתפרץ ותצעק ותתעצבן. מותר לה. זה ה"תפקיד" שלה. התפקיד של ההורה זה להכיל את הרגשות ("זה מאוד מעצבן שצריך להפסיק לראות טלוויזיה") מבלי לקבל את ההתנהגות הנלווית אליהם ("את מוכנה להראות את התסכול שלך בדרךאחרת?")

איך לשמוע מה עובר עליה במשך היום?
לא לשאול שאלות כלליות ("איך היה בגן?" "כיף") אלא שאלות מפורטות יותר (כמו "מה היה מצחיק בגן?" "מה עשו היום הילדים שהיה מרגיז?" וכך הלאה).

לפעמים אם מציירים איתה - אפשר"לקרוא" דרך הציור מה היא מרגישה.

לפעמים אם ההורה מספר על מה שעבר עליו במהלך היום (עם דגש על דברים שהרגיזו ועצבנו והצלחת להתגבר עליהם) זה ידובב גם אותה. זה הכל "אולי" בגלל שלא תמיד ילד יודע בעצמו לומר מה עובר עליו. היא רק מרגישה את זה, לא תמיד מודעת.

לפעמים ידיעה חיצונית של הנעשה בגן יכולה לעזור. ברור שהיה מפגש וסיפרו סיפור. אפשר לשאול על הסיפור. אם יודעים איזו יצירה עשו בגן - אפשר לדבר על זה. אם רואים שאחד החברים לא היה - אפשר לדבר על זה.

לפעמים כדאי לדחות את שעת הדיווחים. לא לבקש "סיפורים" מיד, אלא לתת זמן להירגע, לעבד, לעכל, ורק אז לפתוח את הנושא. שעת ההשכבה לישון היא שעה מעולה לכך, כי הרבה פעמים הדברים שהיו במשך היום עולים וצפים לקראת שעת השינה.

וכדאי לדעת שיש כאן עניין של אופי אישי. יש ילדים שיותר מספרים, וילדים שהם יותר "בונקר". ברור שהרבה יותר קל להתנהל ולהבין התנהגויות וכעסים כאשר מדברים עליהם, אבל לא תמיד יש בחירה בנושא הזה.



יום חמישי, 28 באוקטובר 2010

הילדה הכי יפה בגן

על הילדה הכי יפה בגן כתב יהונתן גפן, את המילים הלחין יוני רכטר, ושרה (בין השאר) יהודית רביץ. השיר הוכלל בתקליט הילדים הקלאסי "הכבש השישה עשר" ויחד עם כל שיריו של התקליט הזה הוא זוכה לפופלריות מרובה, ולהשמעות רבות אצל מבוגרים ואצל ילדים.






 

ולא לכולם הוא עושה טוב. יש אנשים שהשיר מפריע להם. נראה להם שהדגש שניתן בו על יופי חיצוני, וההערכה הרבה לילדה הזו, שלא אומרים שהיא חכמה, או טובה, אלא רק יפה - הוא דגש לא טוב, ולא מתאים להשמיע אותו לילדים.

בעיני כמו הרבה שירי ילדים של יהונתן גפן שמבטאים "מה שמרגיש" ולא "מה שמישהו אחר חושב שילדים צריכים להרגיש". נראה לי שהוא מאוד מחובר לעולם החוויות הילדי שהוא חווה כילד, וכותב ישירות משם.

אנחנו, גם מבוגרים וגם ילדים, נותנים משקל גדול ליופי. לכן "כשהיא מחייכת גם אני מחייכת", וחושבים שהוא מפתח אוטומטי לאושר , ולכן "כשהיא עצובה אני לא מבינה, איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן". לכאורה אין לה לגיטמציה להיות עצובה כי היא הרי יפה, וזה מה (במראה מהצד של מי שאולי מקנא בה) שצריך להיות מספיק בשבילה כדי להיות מאושרת.

האם זה חינוכי להשמיע כזה שיר לילדים?
המשמעות שאנחנו  נותנים ליופי היא עובדה קיימת. במחקרים מצאו שגננות ומטפלות נוטות לטפל בצורה יותר נוחה ויותר סבלנית בילדים שהם יפים, ושגם ילדי גן נוהים אחרי ילדים (ואנשים) יפים. הטלוויזיה, למשל, משחקת על זה הרבה. לא רואים כמעט אנשים לא יפים בתכניות טלוויזיה. אפילו תוכניות כמו "לרדת בגדול" מחפשות לא סתם שמנים אלא שמנים פוטוגניים.

עכשיו, אני לא אומרת שיהונתן גפן אמר "מחקרים אומרים שגננות וכו', הבה נכתוב על זה שיר". אני רק חושבת שהוא לא העסיק את עצמו בכן או לא ראוי, כן או לא PC, אלא כתב מתוך חוויה אישית או מתוך מה שראה סביבו שקיים. מעבר לכך את המושג של "הכי יפה" אפשר להכליל ל"הכי מצליח/ה", ולהבין שיש כאן רגש אוניברסלי. כאשר יש למישהו אחר משהו שאין לנו ושאנחנו רוצים אותו, אנחנו גם מקנאים וגם חושבים שאותו אדם מאושר עד למאוד וכבר אין שום דבר שיכול לעשות אותו עצוב כשהוא כל כך מצליח.

האם זה שיר חובה? לא. אני בכלל לא חושבת שיש דבר כזה שיר חובה שכל ילד צריך להכיר. אבל אני גם לא חושבת שכל השירים שילדים צריכים להיחשף אליהם הם ערכיים או מחנכים או מעמידי מסר נכון. אני חושבת שיפה להכליל גם שירים "מצלמי רגשות" שכאלה. ילד שלא הרגיש את הרגש המובא בשיר - לא יזדהה, וממילא גם לא ירצה לשמוע אותו. ואם ילד כן מזדהה - סימן שיש כאן משהו.






יום שני, 25 באוקטובר 2010

חוגים לתינוקות

ראיתי מודעה כזו:

מחפשת אימהות הרוצות להצטרף לקבוצה קטנה המוקדשת לחשיפה למוזיקה, לבני 9 עד 18חודשים. המחיר בערך מאה שקל לחודש, עבור חמישה מפגשים חודשיים עם מטפלת  שהיא מוזיקאית ופסיכולוגית של ילדים. חוויה מאוד מיוחדת ומעשירה.

זו לא פעם ראשונה שאני נתקלת בפרסומי חוגים לתינוקות, ולכן אמרתי לכותבת שבמאה שקלים אפשר לקנות בכל פעם שני דיסקים איכותיים ולחשוף את התינוק למוזיקה מסוגים שונים. על כך ענתה לי המפרסמת שזה כמו להשוות תפוזים לבננות, ואף פירטה:

לדיסקים שאת קונה אין שום נגיעה לנושא. הם לא משרתים את אותה מטרה ולא משיגים אותם יעדים. זה כמו להגיד שלא תוציאי אלף דולר על נסיעה לאירופה אלא תקני עשרה די.וי.די של נשיונל ג`יאוגרפיק, עם טיולים לכל העולם. החוויה שאני מחפשת לה שותפים הינה דרך אינטראקטיבית, וחשיפה מוחלטת של כל החושים, למוזיקה -ומתוך מטרה להעשיר אמוציונאלית ואינטלקטואלית את התינוק. בכל מקרה, אניממש פונה אך ורק להורים המחפשים חוויות חושיות מלאות לתינוקות - וממש לא להורים שרוצים שהתינוק שלהם "ישמע מוזיקה". אלו יכולים גם להדליק רדיו ולחסוך את המאה שקל לחלוטין... המון בהצלחה ומצטערת אם לא הבהרתי את עצמי מראש


זה כבר באמת יותר מדי בעיני. אין לי בעיה שיארגנו דברים לאימהות. בדרך כלל רוב החוגים "לתינוקות" הם בעצם מקומות מפגש לאימהות לילדים בני אותו גיל, כאלה שנמצאות בחופשת לידה או בחל"ת, או שעובדות ובכל זאת רוצות חברה דומה להן בשעות אחר הצהרים. אז נפגשים יחד ובדרך עושים גם פעילות עם התינוקות. למה לא. יש לי בעיה עם סחיטת כספים מתוך נגינה על מצפון ההורים שזה דבר ש"חייבים לעשות" ושבלי זה אין עולמו של התינוק שלם. זה לא נכון, ולכן טרחתי והגבתי:

הדוגמה לא מתאימה. הדוגמה המתאימה היא האם לקחת ילד בן שנתים לדיסנילנד כשהוא יכול להנות משתי בובות של מיקימאוס. לא שדיסנילנד לא טוב - הוא עודף של חוויה עבור הגיל.
כל אמא ששרה לתינוק שלה (אפילו בזיוף) ורוקדת איתו, או יושבת על הספה ומדקלמת לו "סבתא בישלה דיסה" יוצרת "דרך אינטראקטיבית וחשיפה מוחלטת של כל החושים למוזיקה מתוך מטרה להעשיר אמוציונלית ואינטלקטואלית את התינוק". גם אם היא לא יודעת את זה - זה מה שהיא עושה.

בגיל חמש חוגי מוזיקה, האזנה, טרום כלי, הכל - זה נהדר. תינוקות בני שנה וחצי לא צריכים חוגים. יכול להיות שההורים שלהם צריכים, אבל זאת לא סיבה לבעלי החוגים הרוצים לגזור קופון לנגן על רגשי האשמה שכל אמא שלא עושה את זה היא אמא לא טובה.

ותשובתי בכלל לא מופנית אליך, רק אל קהל הלקוחות הפוטנציאלי, כי הוא מה שחשוב כאן. הורים, כשבעלי אינטרסים מוכרים לכם מוצר "להעשרה של התינוק" בין אם זה מובייל יוקרתי או בייבי אינשטיין או אנציקלופדיה לקטנטנים. תעצרו ותחשבו. רגע אחד של מחשבה יכול לחסוך המון כסף, ולנטרל נקיפות מצפון.

יום רביעי, 6 באוקטובר 2010

להפסיד בכבוד

הרבה ילדים "לא יודעים להפסיד", ופורצים בבכי על כל הפסד. הרבה הורים מוטרדים מכך ומבקשים רעיונות לעזרה. יש לי כאן כמה עצות מעשיות להתנהגות עם ילדים בני 4-6 שמתקשים להפסיד במשחקים, ונעצבים מאוד עם כל הפסד שכזה. בראש ובראשונה חשוב להבין שבגיל הרך קשה מאוד להפסיד. עמידה בכישלונות היא יכולת שמתפתחת מאוחר יותר. אדם בוגר יודע לעשות הפרדה בין עצמו ובין המשחק. אצל ילד הכל מעורבב. כל כלי שנופל - הוא מרגיש בעצמו את הנפילה. כל הפסד הוא "שלו" באמת. העיקרון שעומד מאחורי כל הרעיונות האלה הוא שמטרת המשחק היא הנאה, ואם לא נהנים - אין שום סיב להמשיך ולשחק.


והנה כמה רעיונות:

  • לקבוע מראש לפני המשחק מה יהיו התוצאות. כלומר אם הוא רוצה לשחק איתכם תשאלו אותו מה הוא רוצה - לשחק רגיל, או שתתנו לו לנצח אתכם. יכולת השליטה הזאת מנטרלת את אלמנט ה"רמאות" כאשר הורה משחק עם ילד ונותן לו בכוונה לנצח. ולפעמים לילד לא אכפת לדעת שההורה הפסיד בכוונה. 

  • אם הילד נוטה לרמות תוך כדי משחק- להזיז את החייל למקום שנוח, לשנות את המספר שהראו הקוביות וכדומה, אפשר לקבוע מראש בכללי המשחק שיש כך וכך אפשרויות לרמות. או אפילו לתת מספר רמאויות בלתי מוגבל - למשל זורקים את הקוביה עד שהיא תראה את המספר הרצוי. יש כאן גם יתרון כי כדי לדעת מה המספר הנכון דרושה יכולת תכנון.
    • אם משחקים והוא עומד להפסיד - להודיע לו כמה שלבים לפני ההפסד, ולתת לו לפרוש בכבוד. במקרה הזה זה לא "הפסד" זה "תיקו", והיתה לו שליטה על התוצאה.
    • להרבות במשחקים שתלויים במזל, ולא בשכל או בכישורים ומיומנויות אחרות. כך משיגים שני דברים. בראש ובראשונה מנטרלים את העליונות של המבוגר המשחק עם הילד, ושיש לו ניסיון גדול יותר במשחקים, וגם יכולת שכלית גדולה יותר. מלבד זאת גם אם הילד מפסיד אין כאן הוכחה לנחיתות, אלא סתם "חוסר מזל". בפעם הבאה יהיה טוב יותר.
    • לא לשחק משחקי "סכום אפס" שבהם ניצחון של אחד גורר בהכרח הפסד של היריב. כל משחק אפשר בקלות להפוך למשחק של שיתוף פעולה שבו שני המשחקים שותפים וצוברים ביחד נקודות, נצחונות, הצלחות וכדומה. במשחק הזיכרון אפשר לאסוף יחד זוגות של קלפים, בסולמות וחבלים אפשר לשחק עם כלי אחד על הלוח ולקדם אותו לפי התור, וכך הלאה. כך יוצרים קואליציה מבוגר/ילד נגד המשחק להנאת כולם.
    • לשחק איתו משחקים קצרים בסדרה ארוכה כך שעל כל פעם שהוא מפסיד - מתחיל מיד משחק חדש ויש לו הזדמנות לנצח בתוך דקות. שחמט הוא לא דוגמה טובה -הוא ארוך מדי בשביל זה. יש כל מיני משחקים אחרים שאורכים דקה או שתיים לכל היותר, ואז ההפסד בהם פחות כואב. 
    • אפשר לקבוע כלל לפיו "המפסיד מנצח", כלומר המטרה היא ההפוכה ממטרת המשחק המקורית. אפשר גם, באמצע המשחק כאשר המבוגר במצב זכוי להחליף תפקידים, ולתת לילד להמשיך ולהגיע לזכיה. 
      והכי חשוב - אם הוא מפסיד, לא לבטל את ההרגשה שלו. לומר "זה רק משחק" יכול לשדר לו "מה אתה תינוק שעושה עניין". להביע אמפטיה לקושי שלו. מבחינתו משחק הוא חלק מאוד חשוב בחיים, ומאוד רציני, ולכן הפסד במשחק הוא כואב. מותר למבוגרים לכבד את הרגש הזה.

      יום שלישי, 5 באוקטובר 2010

      הסדר שבחדר

      זו שאלה שחוזרת הרבה - לגבי איסוף בסוף המשחק. איך לעזור לילדים לאסוף את המשחקים ולסדר את החדר בסוף המשחק? כרגע אני לא מדברת על ילדים גדולים, שצריכים אסטרטגיות אחרות, אלא על פעוטות. יש כל מיני טריקים, כל פעם עובד משהו אחר.
      להפוך את האיסוף לחלק מהמשחק: "עכשיו את האדומים, עכשיו את העגולים...".
       

      דבר נוסף - לעשות ב"כאילו". ל"עזור" לו לאסוף, כך שגם אם הוא עושה מאמץ סימלי וההורה אוסף את הרוב עדין הוא שותפה בפעילות האיסוף. אצלי קורה לפעמים שעייפים ובאמת אין כוח, ואז אני מזייפת ו"עוזרת" להם - הם אוספים מעט ואני בעצם אוספת את הרוב. 
      לפעמים אפשר ליצור תחרות: נגד השעון או נגד ההורים, או ילד מול ילד.

      יש שיטות של הגננות - תוך כדי ששרים שיר מיוחד. למשל "נראה, נראה, נראה, מי אוסף יפה".

      לגננת אחת היה שעון חול גדול שסימן חמש דקות. היא היתה הופכת אותו והיו בודקים כמה אפשר לאסוף עד שהחול מתרוקן. אבל זה מתאים לילדים גדולים יותר, וגם מסייע להם ללמוד ולהתנסות במושג הזמן.

      כווריאציה על זה אנחנו הנהגנו ספירה - פשוט התחלנו לספור. בלי תנאים, בלי הבטחה של משהו בסוף, בלי הודעה אפילו עד איזה מספר נספור. הילדה היתה תחרותית וזה היה עובד.
       

       יש שיטה שאומרת "לא מוציאים משחק אחר עד שאוספים את המשחק הראשון", אבל אישית מעולם לא הבנתי איך השיטה הזאת פועלת, כי אם רוצים לבנות עיר אז צריך גם את הלגו וגם את הקוביות וגם את הקפלות והדומינו, והמכוניות הקטנות והבובות של הפליימוביל. זה לא עובד עם "כל משחק לבד". בכל מקרה בגיל צעיר זה יכול עוד לעבוד.
      וסיכום - למה כדאי להתאמץ?
      בכל גיל אומרים "לבחור את המלחמות" ולדחות את הדברים הקריטיים פחות לשלב מאוחר יותר. בגיל שנה וחצי התעקשות על איסוף צעצועים היא "מלחמה" ראויה לגיל. אפשר לעשות פשרות, לא מומלץ לוותר לחלוטין. אם מתעקשים - בגיל שנתיים איסוף הצעצועים הוא הרגל שגור, ואפשר לבחור את המלחמה הבאה.


      אלה היו הרעיונות שלי. עוד רעיונות יתקבלו בברכה בתגובות לרשומה.

      יום שישי, 1 באוקטובר 2010

      לקרוא להורים בשמם

      בכל משפחה, או כמעט בכל משפחה, מגיע הרגע שבו הפעוט מפסיק לומר "אבא" ואמא" ומתחיל לקרוא להוריו בשמם הפרטי. לאחר דיונים רבים שקראתי על הנושא הזה , הגעתי למסקנה שכרוכים בו הרבה נושאים עקרוניים יותר ועקרוניים פחות בחינוך ילדים. לכן נראה לי שכדאי לסדר קצת את הדברים.

      השאלה הראשונה המתבקשת היא למה זה אכפת בכלל. התשובה היא שזה לא בהכרח אכפת. מי שלא מפריע לו שהילד שלו קורא לו בשמו הפרטי - מן הסתם גם לא מוטרד מהנושא ובפרט לא קורא את הרשומה הזאת. אבל מקריאה והקשבה והתבוננות סביב - יש הרבה אנשים שזה מפריע להם, והם מתלבטים מה לעשות.
      אני גדלתי בחינוך דתי, ומילדותי היה ברור שאין לקרוא להורים בשמם הפרטי. זה חלק מההגדרה של "כיבוד הורים", ולכן אין שאלה בעניין. או שכן? אם מסתכלים בהלכה היהודית רואים שקיים גם כלל "אב שמחל על כבודו - כבודו מחול". כלומר הורה רשאי לוותר על סממני הכבוד אליו, ובפרט הוא יכול להרשות לילד שלו לקרוא לו בשמו הפרטי.

      קרוב לנושא ה"כבוד" להורים, בא נושא הסמכות ההורית, אל מול הורות מתירנית. יהיה מי ישיגיד שאם ילד קורא להורה בשמו הפרטי הוא מתיחס אליו כאל חבר ולא כאל הורה, ולכן סמכותו ההורית נפגעת. המציאות מורה שזה לא תמיד ככה, ויש אנשים סמכותיים שאינם חושבים שקריאה בשם זה או אחר גורמת להם להיות חבר של הילד, או לילד שלהם לא לשמוע בקולם. מאידך, גם הכינוי "אבא" או "אמא" אינו מבטיח אוטומטית סמכות.
      והאמת ששאלת ה"למה זה מפריע" לא משנה הרבה. אם זה מפריע לך שהפעוט קורא לך רותי, ואם זה מפריע לך שבשבילו אתה שמוליק ולא אבא - זו סיבה מספקת לעמוד על דעתכם, ולפעול בכיוון. אחת העצות השגורות בפי הרבה אנשים היא עצת ההתעלמות. "אם לא תתיחסו לזה - הוא יפסיק". עצת ההתעלמות היא לא ספציפית למקרה הזה, אלא די כללית להרבה התנהגויות של פעוטות וילדים. ובאופן כללי אני אגיד שאני לא מאמינה בהתעלמויות. האמירה "אם אין קהל - אין הצגה", היא אמירה שיוצאת מנקודת הנחה שהמניע של הילד במעשיו הוא "הצגה" - כלומר השגת תשומת לב של ההורים והסביבה.

      אני מאמינה שיש מניעים שונים להתנסויות של ילדים, ולא כל התנהלות הילד מטרתה מניפולציה כזאת או אחרת. בעיקר נכון הדבר לגבי פעוטות. מה שמוביל פעוטות במעשיהם הוא בעיקר מסע לבדיקת העולם ולהתנסות באפשרויות שבו. חלק מההתנסויות הן התנסויות חברתיות, עם ההורים ועם אחרים מהסביבה. בין השאר הפעוט שם לב שאנשים אחרים לא קוראים להוריו "אבא" או "אמא" אלא בשמות אחרים, והוא מנסה גם. לםעמים זה גם נראה לו "מקרב" יותר לקרוא לאמא בשם שאבא משתמש בו.

      כמו כל התנסות - יש גם תוצאות. יש התנסויות עם תוצאות מיידיות (כשהופכים ספל עם מים - הם נשפכים, כשעוזבים את הספל הוא נופל, ולפעמים נשבר...) כאשר ההתנסויות הן חברתיות העולם הפיזיקלי לא בא בעזרתנו ולא מלמד את הפעוט מה מתאים ומה לא. בשל כך יש צורך בתגובה. התגובה לא חייבת להיות נזיפה או עונש, אבל היא צריכה בהחלט להיות. כלומר - צריך להגיב. אפשר לומר "בשבילך אני אמא" אפשר לומר "אתה קורא לי אבא" יש כל מיני דרכים נעימות וחייכניות להבהיר לפעוט את השם שראוי בעיניכם שהוא יקרא לכם. וכמו בכל התנסות - תגובה אחת לא מלמדת כלום. ילד צריך לנסות שוב ושוב ושוב, וכשהוא רואה שתגובת "העולם" קבועה - הוא קולט את הכלל, ומחפש דברים אחרים להתנסויות שלו. אם התגובה לא קבועה, הוא ינסה למצוא חוקיות (מתי מותר לי לקרוא לה רותי? מתי היא מתעקשת על "אמא"?) וימשיך.
       
      יד ביד עם עצת ההתעלמות עומדת עצת "זה יעבור לבד". יכול להיות. יכול להיות שיש לילד אחים גדולים, והוא ילמד מהם מה מתאים ומה לא. יכול להיות שהוא יראה אצל חברים. יכול להיות שזה באמת יעבור לבד. אבל אני עדיין לא ממליצה לסמוך על זה. מעבר לכך גם כשאדם בוגר קורא לי בצורה שאינה לפי רוחי אני לא אחכה שזה יעבור לו לבד, ואם ארמוז לו לא בטוח שהרמז יעבור. אם אני רוצה באמת לתקן - אני צריכה להודיע ולבקש. אז אם אצל אדם מבוגר ככה - אצל פעוט על אחת כמה וכמה. לא הכל לומדים מהאוויראת רוב הדברים צריך ללמוד ממישהו, וההורים הם המורים הטובים ביותר לצורך כך.


      ואחרי שנאמתי את כל דעתי אני חייבת לציין שמניסיוני עם הילדים שלי, לכל אחד מהם היה גל נוסף שבו הוא שוב ניסה להשתמש בשמות הפרטיים שלנו (הוריו). אבל זה היה בתקופה שידעתי שהמסר כבר מופנם ושהמטרה היא לנסות ולבדוק איך נגיב. התעלמתי, וזה עבר.

      זה הבלוג שלי

      זה הבלוג שלי