בכל משפחה, או כמעט בכל משפחה, מגיע הרגע שבו הפעוט מפסיק לומר "אבא" ואמא" ומתחיל לקרוא להוריו בשמם הפרטי. לאחר דיונים רבים שקראתי על הנושא הזה , הגעתי למסקנה שכרוכים בו הרבה נושאים עקרוניים יותר ועקרוניים פחות בחינוך ילדים. לכן נראה לי שכדאי לסדר קצת את הדברים.
השאלה הראשונה המתבקשת היא למה זה אכפת בכלל. התשובה היא שזה לא בהכרח אכפת. מי שלא מפריע לו שהילד שלו קורא לו בשמו הפרטי - מן הסתם גם לא מוטרד מהנושא ובפרט לא קורא את הרשומה הזאת. אבל מקריאה והקשבה והתבוננות סביב - יש הרבה אנשים שזה מפריע להם, והם מתלבטים מה לעשות.
אני גדלתי בחינוך דתי, ומילדותי היה ברור שאין לקרוא להורים בשמם הפרטי. זה חלק מההגדרה של "כיבוד הורים", ולכן אין שאלה בעניין. או שכן? אם מסתכלים בהלכה היהודית רואים שקיים גם כלל "אב שמחל על כבודו - כבודו מחול". כלומר הורה רשאי לוותר על סממני הכבוד אליו, ובפרט הוא יכול להרשות לילד שלו לקרוא לו בשמו הפרטי.
קרוב לנושא ה"כבוד" להורים, בא נושא הסמכות ההורית, אל מול הורות מתירנית. יהיה מי ישיגיד שאם ילד קורא להורה בשמו הפרטי הוא מתיחס אליו כאל חבר ולא כאל הורה, ולכן סמכותו ההורית נפגעת. המציאות מורה שזה לא תמיד ככה, ויש אנשים סמכותיים שאינם חושבים שקריאה בשם זה או אחר גורמת להם להיות חבר של הילד, או לילד שלהם לא לשמוע בקולם. מאידך, גם הכינוי "אבא" או "אמא" אינו מבטיח אוטומטית סמכות.
והאמת ששאלת ה"למה זה מפריע" לא משנה הרבה. אם זה מפריע לך שהפעוט קורא לך רותי, ואם זה מפריע לך שבשבילו אתה שמוליק ולא אבא - זו סיבה מספקת לעמוד על דעתכם, ולפעול בכיוון. אחת העצות השגורות בפי הרבה אנשים היא עצת ההתעלמות. "אם לא תתיחסו לזה - הוא יפסיק". עצת ההתעלמות היא לא ספציפית למקרה הזה, אלא די כללית להרבה התנהגויות של פעוטות וילדים. ובאופן כללי אני אגיד שאני לא מאמינה בהתעלמויות. האמירה "אם אין קהל - אין הצגה", היא אמירה שיוצאת מנקודת הנחה שהמניע של הילד במעשיו הוא "הצגה" - כלומר השגת תשומת לב של ההורים והסביבה.
אני מאמינה שיש מניעים שונים להתנסויות של ילדים, ולא כל התנהלות הילד מטרתה מניפולציה כזאת או אחרת. בעיקר נכון הדבר לגבי פעוטות. מה שמוביל פעוטות במעשיהם הוא בעיקר מסע לבדיקת העולם ולהתנסות באפשרויות שבו. חלק מההתנסויות הן התנסויות חברתיות, עם ההורים ועם אחרים מהסביבה. בין השאר הפעוט שם לב שאנשים אחרים לא קוראים להוריו "אבא" או "אמא" אלא בשמות אחרים, והוא מנסה גם. לםעמים זה גם נראה לו "מקרב" יותר לקרוא לאמא בשם שאבא משתמש בו.
כמו כל התנסות - יש גם תוצאות. יש התנסויות עם תוצאות מיידיות (כשהופכים ספל עם מים - הם נשפכים, כשעוזבים את הספל הוא נופל, ולפעמים נשבר...) כאשר ההתנסויות הן חברתיות העולם הפיזיקלי לא בא בעזרתנו ולא מלמד את הפעוט מה מתאים ומה לא. בשל כך יש צורך בתגובה. התגובה לא חייבת להיות נזיפה או עונש, אבל היא צריכה בהחלט להיות. כלומר - צריך להגיב. אפשר לומר "בשבילך אני אמא" אפשר לומר "אתה קורא לי אבא" יש כל מיני דרכים נעימות וחייכניות להבהיר לפעוט את השם שראוי בעיניכם שהוא יקרא לכם. וכמו בכל התנסות - תגובה אחת לא מלמדת כלום. ילד צריך לנסות שוב ושוב ושוב, וכשהוא רואה שתגובת "העולם" קבועה - הוא קולט את הכלל, ומחפש דברים אחרים להתנסויות שלו. אם התגובה לא קבועה, הוא ינסה למצוא חוקיות (מתי מותר לי לקרוא לה רותי? מתי היא מתעקשת על "אמא"?) וימשיך.
יד ביד עם עצת ההתעלמות עומדת עצת "זה יעבור לבד". יכול להיות. יכול להיות שיש לילד אחים גדולים, והוא ילמד מהם מה מתאים ומה לא. יכול להיות שהוא יראה אצל חברים. יכול להיות שזה באמת יעבור לבד. אבל אני עדיין לא ממליצה לסמוך על זה. מעבר לכך גם כשאדם בוגר קורא לי בצורה שאינה לפי רוחי אני לא אחכה שזה יעבור לו לבד, ואם ארמוז לו לא בטוח שהרמז יעבור. אם אני רוצה באמת לתקן - אני צריכה להודיע ולבקש. אז אם אצל אדם מבוגר ככה - אצל פעוט על אחת כמה וכמה. לא הכל לומדים מהאוויראת רוב הדברים צריך ללמוד ממישהו, וההורים הם המורים הטובים ביותר לצורך כך.
ואחרי שנאמתי את כל דעתי אני חייבת לציין שמניסיוני עם הילדים שלי, לכל אחד מהם היה גל נוסף שבו הוא שוב ניסה להשתמש בשמות הפרטיים שלנו (הוריו). אבל זה היה בתקופה שידעתי שהמסר כבר מופנם ושהמטרה היא לנסות ולבדוק איך נגיב. התעלמתי, וזה עבר.
השאלה הראשונה המתבקשת היא למה זה אכפת בכלל. התשובה היא שזה לא בהכרח אכפת. מי שלא מפריע לו שהילד שלו קורא לו בשמו הפרטי - מן הסתם גם לא מוטרד מהנושא ובפרט לא קורא את הרשומה הזאת. אבל מקריאה והקשבה והתבוננות סביב - יש הרבה אנשים שזה מפריע להם, והם מתלבטים מה לעשות.
אני גדלתי בחינוך דתי, ומילדותי היה ברור שאין לקרוא להורים בשמם הפרטי. זה חלק מההגדרה של "כיבוד הורים", ולכן אין שאלה בעניין. או שכן? אם מסתכלים בהלכה היהודית רואים שקיים גם כלל "אב שמחל על כבודו - כבודו מחול". כלומר הורה רשאי לוותר על סממני הכבוד אליו, ובפרט הוא יכול להרשות לילד שלו לקרוא לו בשמו הפרטי.
קרוב לנושא ה"כבוד" להורים, בא נושא הסמכות ההורית, אל מול הורות מתירנית. יהיה מי ישיגיד שאם ילד קורא להורה בשמו הפרטי הוא מתיחס אליו כאל חבר ולא כאל הורה, ולכן סמכותו ההורית נפגעת. המציאות מורה שזה לא תמיד ככה, ויש אנשים סמכותיים שאינם חושבים שקריאה בשם זה או אחר גורמת להם להיות חבר של הילד, או לילד שלהם לא לשמוע בקולם. מאידך, גם הכינוי "אבא" או "אמא" אינו מבטיח אוטומטית סמכות.
והאמת ששאלת ה"למה זה מפריע" לא משנה הרבה. אם זה מפריע לך שהפעוט קורא לך רותי, ואם זה מפריע לך שבשבילו אתה שמוליק ולא אבא - זו סיבה מספקת לעמוד על דעתכם, ולפעול בכיוון. אחת העצות השגורות בפי הרבה אנשים היא עצת ההתעלמות. "אם לא תתיחסו לזה - הוא יפסיק". עצת ההתעלמות היא לא ספציפית למקרה הזה, אלא די כללית להרבה התנהגויות של פעוטות וילדים. ובאופן כללי אני אגיד שאני לא מאמינה בהתעלמויות. האמירה "אם אין קהל - אין הצגה", היא אמירה שיוצאת מנקודת הנחה שהמניע של הילד במעשיו הוא "הצגה" - כלומר השגת תשומת לב של ההורים והסביבה.
אני מאמינה שיש מניעים שונים להתנסויות של ילדים, ולא כל התנהלות הילד מטרתה מניפולציה כזאת או אחרת. בעיקר נכון הדבר לגבי פעוטות. מה שמוביל פעוטות במעשיהם הוא בעיקר מסע לבדיקת העולם ולהתנסות באפשרויות שבו. חלק מההתנסויות הן התנסויות חברתיות, עם ההורים ועם אחרים מהסביבה. בין השאר הפעוט שם לב שאנשים אחרים לא קוראים להוריו "אבא" או "אמא" אלא בשמות אחרים, והוא מנסה גם. לםעמים זה גם נראה לו "מקרב" יותר לקרוא לאמא בשם שאבא משתמש בו.
כמו כל התנסות - יש גם תוצאות. יש התנסויות עם תוצאות מיידיות (כשהופכים ספל עם מים - הם נשפכים, כשעוזבים את הספל הוא נופל, ולפעמים נשבר...) כאשר ההתנסויות הן חברתיות העולם הפיזיקלי לא בא בעזרתנו ולא מלמד את הפעוט מה מתאים ומה לא. בשל כך יש צורך בתגובה. התגובה לא חייבת להיות נזיפה או עונש, אבל היא צריכה בהחלט להיות. כלומר - צריך להגיב. אפשר לומר "בשבילך אני אמא" אפשר לומר "אתה קורא לי אבא" יש כל מיני דרכים נעימות וחייכניות להבהיר לפעוט את השם שראוי בעיניכם שהוא יקרא לכם. וכמו בכל התנסות - תגובה אחת לא מלמדת כלום. ילד צריך לנסות שוב ושוב ושוב, וכשהוא רואה שתגובת "העולם" קבועה - הוא קולט את הכלל, ומחפש דברים אחרים להתנסויות שלו. אם התגובה לא קבועה, הוא ינסה למצוא חוקיות (מתי מותר לי לקרוא לה רותי? מתי היא מתעקשת על "אמא"?) וימשיך.
יד ביד עם עצת ההתעלמות עומדת עצת "זה יעבור לבד". יכול להיות. יכול להיות שיש לילד אחים גדולים, והוא ילמד מהם מה מתאים ומה לא. יכול להיות שהוא יראה אצל חברים. יכול להיות שזה באמת יעבור לבד. אבל אני עדיין לא ממליצה לסמוך על זה. מעבר לכך גם כשאדם בוגר קורא לי בצורה שאינה לפי רוחי אני לא אחכה שזה יעבור לו לבד, ואם ארמוז לו לא בטוח שהרמז יעבור. אם אני רוצה באמת לתקן - אני צריכה להודיע ולבקש. אז אם אצל אדם מבוגר ככה - אצל פעוט על אחת כמה וכמה. לא הכל לומדים מהאוויראת רוב הדברים צריך ללמוד ממישהו, וההורים הם המורים הטובים ביותר לצורך כך.
ואחרי שנאמתי את כל דעתי אני חייבת לציין שמניסיוני עם הילדים שלי, לכל אחד מהם היה גל נוסף שבו הוא שוב ניסה להשתמש בשמות הפרטיים שלנו (הוריו). אבל זה היה בתקופה שידעתי שהמסר כבר מופנם ושהמטרה היא לנסות ולבדוק איך נגיב. התעלמתי, וזה עבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה