יום ראשון, 28 בנובמבר 2010

אוניברסיטה לגן

לכבוד סוכות רציתי לקנות משחק לילדה. גם אם היא החמישית בבית, וגם אם חדר המשחקים מלא וגדוש במשחקים וצעצועים שקנו לאחים הגדולים שלה, מגיע גם לה -לא?

רציתי לערוך את הקניה בישוב הדעת, להקדיש לה זמן כמו שצריך, לחקור ולשאול- אבל בימים טרופים אלה זמן הוא מצרך נדיר, ולכן כמובן הגעתי לרגע האחרון (=ערב החג) בלי משחק ביד, ונאלצתי להסתפק בחנות הקרובה לבית.

רציתי לקנות משחק זיכרון, אבל המבחר בחנות לא היה מרנין, ולכן ויתרתי.

בכלל המבחר בחנות לא היה מרנין, כך שכל דבר שהיה כתוב עליו שהוא לגיל המתאים התקבל בברכה, גם אם הוא נושא את השם היומרני והמפוצץ "אוניברסיטה לגן", וגם אם על האריזה שלו כתובה המילה "קוגניטיבי" יחד עם מילים מפוצצות אחרות, שספק אם יצרני המשחק יודעים את משמעותן.

מקוצר הזמן לא נבחנה האריזה היטב, הגענו הביתה ונכנס החג, והתפנינו לבחון את הקניה ביתר דקדקנות.

אז מה יש?

מדובר בתשעה לוחות משחק בסגנון לוטו, כל לוח בתחום ובנושא אחר, ולכל לוח מתאימים כרטיסים, בכל פעם לפי כלל התאמה אחר. תכולת  המשחק ותוכנו מפורטים על האריזה, לא דאגתי להתאמת התכנים לילדה המסויימת.

הלוחות והכרטיסים עשויים מקרטון קשיח, שהוא ממש קשיח, ולא אחד כזה המתקמט בקלות. גם התינוקת לא הצליחה לקמט, למרות שניסתה.

הקופסא מוצלחת ביותר ומתאימה לשימוש שוטף ולא רק לזמן אריזת המשחק - ישמקום לתשע חבילות של כרטיסים, כך שאפשר לשמור אותם ממויינים, ולהוציא בכל פעם את הכרטיסים הרלוונטיים בלבד. יש גם מקום לתשעה לוחות המשחק.

העיצוב - צבעוני ויפה, עושה חשק לשחק.

ההוראות - מפורטות, מסבירות ומוסיפות גם לידע הכללי של ההורה. להבדיל ממקרים אחרים, כאן יוצרי המשחק כן הבינו נכון את המילה "קוגניטיבי". יש בהוראות גם טבלה המפרטת לגבי כל לוח בנפרד מה התחומים שהוא מפתח אצל הילד.

מאוד קל למיין ולאסוף - גב כל לוח צבוע בצבע נפרד, וגב הכרטיסים המתאימים- באותו צבע. מאוד קל גם לבדוק את התשובות - הכרטיסים ממוספרים מאחור לפי הסדר.

ומה בכל זאת היו הבעיות?

רמת הלוחות היתה קצת נמוכה מדי עבור הבת שלי (ארבע וחצי). את רובם היא עשתה בקלות רבה (התאמת צבעים, התאמת צורה לצבע, התאמת צלליות). מה שלא הפריע לה לשחק בחדווה רבה, "ללמד" את אבא, ולשתף את כל מי שהגיע. אחר כך היא פנתה לשימושים יותר יצירתיים בכרטיסים. בהמשך הגיעו בנות דוד צעירות יותר,ומסתבר שהמשחק התאים למדי לבת השנתים. כך שה"3-7" בעירבון מוגבל.  אני מניחה שאילו הייתי מקדישה בחנות עוד עשר דקות ובוחרת את אחד ממשחקי ההמשך -ההתאמה היתה יותר טובה.

בלוחות הקשים יותר, שבהם צריך להפעיל קצת מחשבה בשביל ההתאמה, נמצאו כמה בעיות - כמו כמה התאמות הגיוניות (מטריה אמורה להתאים למגף כ"פריטי חורף" אבל בעצם למה לא לכפפה?) או התאמות שלא מתחייבות (מי אמר שילדה צריכה מסרקומראה? למה היא לא צריכה אופניים? למה דווקא הילד צריך אופניים? למה הילד הזה ולא השני?) או סתם ידע שאין לכל ילד בגיל הזה (מילא מדחף למסוק, למה עוגן ליאכטה?). גם הלוח העוסק בהפכים קצת בעייתי, כי מתאימים לפי הציור, ולא ממש צריך להבין שיש כאן הפכים.

וכמסקנה?
אספתי את הכרטיסים והלוחות ואיפסנתי בארון עד לגיל שהילדה השישית תהיה בגיל המתאים.

הילדה החמישית תשחק בינתיים ב"מה עוד במשבצת" שנותר מהגיל שאמא שלה היתה בת חמש, ושהורד מהארון בהזדמנות חגיגית זו.

לפני חנוכה נעשה תחקיר מקיף ונקנה משחק מתאים לגיל, או שפשוט נקנה עוד בובה.

המשחק מומלץ. אפשר להתחיל כבר בגיל שנתים.

רעיון מוצלח למתנת יומולדת שנתיים או שלוש. המחיר - 50 שקלים

יום חמישי, 25 בנובמבר 2010

מתי ואיך לומדים לחלוק

 הורים רבים מוטרדים כאשר הילד שלהם לא יודע לחלוק את חפציו. כאשר הוא שומר עליהם, מסרב לוותר ובוכה כאשר ילד אחר, אח או אורח משחקים במה שהוא מחשיב כרכושו. השאלה "כיצד ללמד ילדים לחלוק?" או "כיצד לגרום להם לוותר?" חוזרת שוב ושוב. כאן אני רוצה להסביר למה אני לא מלמדת לחלוק ולא גורמת לוותר. לא תמיד.

בהתחלה יש תינוק. והתינוק הוא (מבחינה פסיכולוגית) בלתי נפרד מאימו. הוא לא יודע להפריד את עצמו ממנה, ובכלל הוא לא יודע מה זה "עצמו". במהלך השנה הראשונה לחיים הוא לומד להכיר את הגוף שלו - את הידיים, את הרגליים, את התחושות הפנימיות, את היכולות, כמו להגיע למקומות שהוא רואה וכדומה. אבל בכל הזמן הזה, אין לו עדיין רצונות. יש שאיפות קטנות, אבל לא רצונות שנפרדים מההורים. בגדול הוא עושה מה שהם רוצים.

בשלב מסוים, בערך בין גיל שנה לשנה וחצי, כשהוא כבר שולט על תנועות הגוף שלו, הוא מתחיל ב"משימה" חדשה שהיא פיתוח העצמיות שלו. בזמן הזה, כשמתחילים בחינוך, רואים את זה הכי טוב. את מכירה את הפעוט שרץ כדי למשוך חוט חשמל או לנגוע בשקע למרות שאמרו לו אלף פעם שאסור? את מכירה את החיוך הזה ואת הריצה לנגוע "דווקא"? זה אומר שהוא מתפתח בכיוון הזה - הוא גם פיתח רצון משלו, ועובד כדי להשיג אותו, וגם יודע לחזות שההורה יהיה נגד. אז אני לא אומרת לתת לו לנגוע בחשמל, אבל אני אומרת לקבל את החיוך הזה לא כהתרסה, אלא כלק מההתפתחות החינוכית והאישית שלו.

זה לא סתם שהמילים שהכי שולטות באוצר המילים של בני שנתיים הן "זה שלי" ו"אני לבד". זה הדבר שהם הכי צריכים בשלב הזה בחייהם. הוא אינסטינקטיבי, אבל בהדרגה הם בונים את זה. הרבה הורים קוראים לזה "גיל שנתיים הנורא", אבל בעצם הוא לא נורא בכלל, אלא מבורך.

מה קורה לאדם שלא עובר את השלב הזה, של בידול מהסביבה ומההורים, ומחשבה "מה אני רוצה עכשיו"? בעיקרון זה אדם מאוד מסכן. לפעמים הוא אפילו לא ממש *אדם*, נמשך ונגרר אחרי אחרים, ואחרי הרצונות שלהם, בלי לדעת להגדיר לעצמו את עצמו ואת רצונותיו.

אין שום דבר קדוש בגיל שנתיים וחצי, רק זה שהוא צריך לבוא אחרי שלב של רכושנות, של בכי כשלוקחים לך צעצוע, כי אתה שייכת אותו, במובדל משאר החפצים, ויודע שהוא שלך. רק כאשר הוא לחלוטין שלך - יש משמעות אמיתית לוויתור הבוגר שלך עליו, כי אתה יודע שגם אם החבר משחק בכדור הכחול כרגע - הכדור הזה הוא שלך, ויהיה כזה גם בעתיד. זה ביטחון שהוא מאוד חשוב לילד.

כשילד מתעקש ולא מרשה לחטוף לו מהיד - זה מצויין בעיני. כשהוא בוכה אם חוטפים לו - זה נהדר. גם שהוא יודע להגיש ולוותר זה נהדר אם אני יודעת שלפני חודשיים הוא היה בוכה על זה. אם הוא לא עבר את השלב הזה של הרכושנות, והוא מוותר מתוך הרגל ומתוך רצון תמידי לרצות את הסביבה, זה בעייתי בעיני.

ואני כן אלמד לחלוק לפני כן - אבל לא בחפצים של הפעוט, לא ב"טריטוריה" שלו, אלא בדברים יותר נייטרלים. נגיד ב"כיבוד" שאני אביא לו עכשיו בסלון על מנת שיחלק לו ולחבר. גם זה יהיה קשה, למדי, אבל זה המקום הקטן, שממנו אני מצמיחה את העתיד.

יום ראשון, 21 בנובמבר 2010

שנה וחצי

זוהי תשובה לשאלה שחוזרת בוריאציות שונות: "הבן / הבת שלי משגעים אותי. האם גיל שנתיים מתחיל אצלנו מוקדם מהצפוי?". התשובה מנוסחת בלשון נקבה, כי כך עניתי בזמנו. אני משאירה אותה כפי שהיא, כי הגיון המגדרי לא מזיק לאף אחד.

לפני גיל שנתים המאוד-מסובך ומאוד-נפלא,ישנו גיל שפחות שמים אליו לב, ובעיני הוא מסובך יותר. גיל שנה וחצי זה לא"גיל התבגרות" זה "טרום גיל התבגרות". כשילד בן שנתים רוצה ומתעקש על משהו, זה יכול להיות משהו שטותי, בעינינו, אבל יש רצון מסוים ומגובש. לגיל שנה וחצי יש התעקשויות מעצבנות, כי הן על כלום. "אמא קומי" למה? ככה. כי הוא רוצה את אמא על הכורסה ולא על הספה. ואם אמא עוברת לכורסה - הוא רוצהאותה בחזרה על הספה, וחוזר חלילה. כך עם האוכל, וההתלבשות, ובעצם עם כל דבר.

מה עושים?
קודם כל אני נורא ממליצה להימנע משמות וכינויים. גם כשהיא לא שומעת, גם במחשבות שלך, אל תחשבי "היא מסובבת אותי על האצבע הקטנה" או שהיא "דרמה קווין". זה לא נכון כרגע, אבל עלול להפוך לנכון כי מחשבות כאלה הן מסוג הנבואות שמגשימות את עצמן. יש המון דברים שאת לא מודעת אליהם, אבל בלי משים את משדרת לילדה שלך. אם אבא מגיע אליהבגישה של "אין חוכמות" - אז היא קולטת את זה, ובאמת אין חוכמות. אם את באה בגישה של "היא עושה ממני צחוק" את מראש משדרת הססנות שמאפשרת לה לברוח בהחתלה, או משהו אחר.

תחשבי למשל על הרגע שאת מכניסה אותה לכיסא הבטיחות באוטו. היא משתוללת? היא מסרבת (יותר מדקה, כוונתי)? אם לא -כנראה שהצורך בחגירה בכיסא בטיחות מאוד מופנם אצלך, וברור לך שאין חוכמות בכיוון הזה. אם כן - אז נתתי דוגמה לא טובה. בטוח יש משהו שאת עושה איתה, אפילו בניגוד לרצונה, והיא לא מתחילה בסצנות של צעקות ובכיות וצרחות. יש סיסמה "השלום מתחיל בתוכי" - אז עם ילדים זה מאוד נכון. ילדים יפגינו התנהגות שלא מקובלת על הוריהם, בנקודות שהוריהם לא שלמים איתם עד הסוף. ואז קודם כך את צריכה להשלים בעצמך. חשוב לך שתהיה עם חיתול עכשיו ומיד? או שאת גם נהנית מהמשחק שלה. ורק אז לפנות אליה במעשה הזה.

ישכאן עוד גורמים לא קשורים. ילד בן שנה וחצי מאוד קנאי להוריו, וזה בצדק גמור. ההורה הוא "שלו" ולא של בן הדוד או של איזה תינוק נודניק אחר. אני ממליצה לא להרים תינוק אחר בנוכחות הילד, ואם מרימים - להתיחס למחאות של הילד באהדה רבה, כאילו לקחת לו מהידים צעצוע אהוב עליו.

יש עוד דבר שנקרא "התעלמות". העצה הרווחת היא "היא רק רוצה תשומת לב, תתעלמי". אבל למה? תשומת לב זה צורך בדיוק כמו שאוכל או שתיה או שינה הם צורך. אולי לא כדאי להתיחס לדבר שאליו כוון הבכי המסויים - אבל את תשומת הלב לתת בכל אופן. איך? בחיבוק, בנשיקה, בהרמה על הידים, במילה טובה. לא להתעלם

ועוד דבר שכדאי להתחיל להתרגל אליו - ילדים מתנהגים הכי טוב, אבל גם הכי גרוע, בנוכחות אמא, כשהיא המטפל העיקרי. זה מעצבן נורא, בעיקר כשאמא עייפה או כשרוצים להשוויץ, אבל איכשהו ילד מרגיש שכאן "מותר לו" שאמא תכיל ותקבל את הכל. כדאי לקחת את זה כמחמאה במקום להיעלב ולהתעצבן.

יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

פחד ממפלצות

בין גילאי שלוש ושש ילדים מפתחים פחדים רבים מיצורים שונים, ממפלצות, מרוחות רפאים ומהחושך. יש ילדים שיפתחו גם פחדים מפורצים וגנבים או מבעלי חיים כמו אריות ונמרים, כלבים, עב"מים ואפילו חרקים. סיוטי לילה הם חלק מהביטוי לפחדים של הילד בגיל הזה. לעיתים מדובר על מפלצת קבועה שטורדת את שנתו של הילד בכל לילה ולעיתים מדובר על פחד שמתחלף מדי כמה שבועות. ברוב המקרים אין מקום לדאגה. על ההורים להרגיע את הילד ולעזור לו לנצח את המפלצת המפחידה. לא כדאי לנסות לשכנע אותו שהמפלצת לא קיימת, אלא לעודד ולתמוך ולחשוב על דרכים לנצח את המפלצת,  כלומר את הפחד.

המון הורים מתמודדים עם מפלצות וחיות מסוגים שונים ומשונים. כמפר הילדים כך מספר הרעיונות היצירתיים. את הרעיונות הללו אספתי מהדפים בפורום "חינוך לגיל הרך" ובפורום "הורים לפעוטות" ואני מגישה אותם באהבה רבה לעמית ולאמא עמיתית, ולכל הילדים שחוששים ממפלצות.



המצאנו, ביחד עם יניבי, מפלצת טובה (שקראו לה `מיפי`) שהיא אוהבת ילדים, והיא הייתה יושבת לידו בלילה ושומרת עליוזה לא במקום לשמור עליו. אבל זה בנוסף, כשמדי פעם אמא ואבא רוצים לצאת מהחדר, אז `מיפי` נשארת איתו.  [אצלנו בסוף זה אפילו היה מספיק ל`במקום` לשבת איתו. אבל לא לנסות להתחיל מזה.[

אבא שלי היה נוהג לבנות איתנו "מכונות להשמדת מפחידים" ואני עד היום זוכרת את זה בשמחה גדולה.היינו שמים מלכודות (מכפות, חוטים, שמיכות... מה שיש) בכניסה לחדר ומייצרים "מכונות" דומות שישמידו את המפלצות כשיגיעו (חלקן בדמיון לגמרי בלי שום עזרים.(הוא היה מתחיל בזה, אנחנו היינו ממשיכים.בסוף למדנו להלחם בהם גם כשהוא לא בסביבה בשיטה הזו.


אני בד"כ נכנסת למקלחת ואומרת:"פינגי לך מפה בבקשה,רון מפחד מ-ממך" ואח"כ אומרת שפינגי הלך.


אתמול, לפני שהלך נדב לישון, הוא כתב על הקיר ליד המיטה את שמו ועוד אותיות וסימנים גרפיים שונים. ככה שורה ארוכה ארוכה. לאחר שסיים, בא לספר לנו, וככה הוא הסביר: אם תבא מפלצת, היא תראה על הקיר שכתוב "נדב החזק, לכי לבית אחר" וככה היא תבהל ותברח.


לישון עם אח או אחות (אפילו תינוק) בחדר.

בנוסף נראה לי שכדאי להוסיף לטקס השינה הקבוע "טקס סילוק מפלצות".


צבעו אצלינו לאחרונה את חדר הילדיםו  הסברתי לרעות שהצבע ערבב חומר סודי דוחה מפלצות בצבע ונגד אלו העמידות יותר, שהחומר לא עבד עליהן או כאלה שבאות מבחוץ, יש סינון נוסף של צבע כתום וצבע כחול באדני החלונות, שהם צבעים לגרוש מפלצות ) המפלצות רואות ובורחות מיד, עוד בחלון). היה צורך בתזכורת או שתיים, אבל מאז לא נשמעו יותר דיווחים על מפלצות.
לאמא יש מתחת למיטה מפלצת נורא חמודה שהיא מגדלת כבר שנים..... היא שומרת שהאריה והנחש לא יבואו.

ארי פחד ממפלצות והרעיון שיש לו חרב מאוד עזר לו להתמודד עם המפלצות הנוראיות שבמיטה, בבוקר הוא היה מספר איך הגיעה מפלצת ירוקה ואיך הוא הרג אותה עם החרב.

אני למשל קניתי לאסף מקל קסם שאיתו הוא מגרש מפלצות, אנחנו מגרשים את המפלצות ביחד ונועלים את דלת הכניסה כדי שלא יחזרו, אני אומרת לו שאני שומרת עליו כדי שירגיש בטוח.

השבוע יצא המרצע מהשק שאיזו מפלצת מבקרת אותו לפני השינה. אז לקחתי אותו לישון איתנו במיטה (מאוד נח ארבעה מקיר לקיר) לילה אחד, ושוב פעם אתמול (בעלי כבר ברח לסלון), אבל הוא הסביר לנו היום שהוא שבר את המפלצת.


אפשר לבנות יחד קופסא - שתהיה בצבע שחור, לקשט אותה, ולקרוא לה "קופסת גירוש הפחד". היתרון בכך הוא שזה יעיל לכל מיני פחדים. היום מפלצת, מחר משהו אחר. אם מפחדים ממפלצות - לצייר את המפלצת / לפסל את המפלצת, ואז להכניס אותה ולנעול אותה בתוך הקופסא, ולשים את הקופסא במקום "בטוח".כך נותנים לגיטימציה לפחד, אבל ממזערים אותו ושמים אותו במקום מסויים.

אצלנו יש חלוקה למפלצות רעות מול נחמדות.כשיש מפלצת ) ואנחנו תמיד לוקחים ברצינות את ההודעה ולא טוענים שאין כזו בבית) אנחנו ניגשים לברר מאיזה סוג.אם היא נחמדה - יונתן שואל מה היא אוהבת לאכול ומארח אותה, תוך שהוא מסביר לי עליה כל מיני דברים.אם היא רעה - אנחנו חושבים יחד איך לגרש אותה (בצעקות, בחרבות, בקפיצות( וכשהיא כבר ממש מפחדת - אנחנו פותחים את הדלת וזורקים אותה.


מה שעבד אצלנו היה לשאול את אייל מה מפחיד את המפלצת.הסתבר.. שמפלצות מפחדות מציידי מפלצות.מאז, יש לאייל תעודה של צייד מפלצות מתחת לכרית (שאם תבוא מפלצת בלילה הוא ישר ישלוף את התעודה ויראה לה), ומעל למיטה תלוייה מלכודת מפלצות (שאייל בנה יחד עם אבא שלו מבריסטול חתוך ומחובר כרשת(.



לגבי מה אומרים - אמירות כמו "זו מפלצת חמודה" לא עוזרות בדרך כלל, כי בעיני הילד המפלצת לא חמודה ולא חברותית אלא מאיימתהתייחסות אל המפלצת כמאיימת נותנת לילד בטחון שיחד תמצאו את הפתרון למלחמה במפלצת.



מנקודת מבטו, חשוב שתוכיחי לו באמת כי אין מפלצת מתחת למיטה על ידי זה שתחפשי אותה יחד איתו מתחת למיטה, אולי אם תוכיחו לו שלפחדיו אין כל בסיס אולי בטחונו העצמי יעלה יותר.

מאד עוזר חפץ מחזק. צמיד נגד מפלצות , בובה ששומרת מהחושך וכיד הדמיון הטובה עליך.


למדנו להתמודד גם עם הפחדים והחרדות שלו, שאופייניים כל כך לגיל (מפלצות, מכשפות וכד`). הבנו שההתחזות למישהו אחר, שהוא יצר במוחו ונתן לו שם ותכונות אופי, היא בגדר ניסיון להתמודד עם הסביבה עם תכונות שהוא מרגיש שחסרות לו (יש לו 3 דמויות עיקריות: חלבן החזק, הגבוה עד כדי כך שהוא עובר את האטמוספירה, סופר שיכול לעוף ויש לו דבק בידיים וברגליים כמו הקורים של ספיידרמן - מה שמאפשר לו לטפס ללא חשש והופך אותו לאמיץ מאוד, ופיטר טוב הלב, הילד הנצחי והשובב, שעוזר לכולם בכל עת(.


תשאלי את יובל מה, לדעתה, יכול להבריח את המפלצת, ותעזרי לה לבצע את מה שהיא תחליט. אפשר לבנות לוכד חלומות, אפשר להציב "שומרים" על המיטה, אפשר להמציא לחש קסמים... כל דבר שיובל מאמינה שהוא מבריח מפלצות - עובד!



כשאני אמרתי לו שזה מפחיד אותי לקרוא בספר הזה לפני השינה הוא ענה לי שאין מה לפחד, "אם תפגשי דינוזאור פשוט תגידי לו "שתוק!" והוא יברח".

לשי יש דמיון מאוד מפותח והוא לא פעם מציע לאייל פתרונות יצירתיים לפחדים שלו - אחרי שהפיה שהיתה לו הפסיקה לעבוד היו לו כל מני ציורים שהוא היה מבקש משי לצייר לו במחשב, הם היו מדפיסים אותם ושמים את הדף מתחת לכרית. יש לו מלכודת מפלצות שתלויה מעל המיטה (שלו, בחדר השני) וגם תג של לוכד דרקונים מתחת לכר.


לחברה שלי פעם היתה הברקה בנושא. היא הכינה לבנה "תרסיס נגד מפלצות" (בקבוק תרסיס רגיל ממולא מים מהברז), ולפני שהלך לישון הם רססו יחד מתחת למיטה ומסביב. מאז - כל פחדי השינה נעלמו.


ספרים וסרטים:

ראינו את הסרט מפלצות בע"מ. חבל שלנגה אין פחדים ממפלצות, כי נגד זה הסרט דווקא נותן תשובה - כדי להבריח מפלצת, הילד צריך לגעת בה.
דויד גרוסמן: ,איתמר צייד החלומות,איתמרפוגש ארנב, איתמר והשד הכחול
"פחדון בארון"
ו, לילה חשוך אחד,מפלצות בקופסא, ,חמש מכשפות, טרמפ על מטאטא.
שודו השד והמכשפות

"טרופותי  - ספר שהומלץ כאן לא אחת - והוא נהדר!עכבר קטן שמנצח את כל החיות כשהוא מאיים עליהן ב"טרופותי" ואת "טרופותי" המבהיל גם - כשהוא מראה לו איך החיות מפחדות ממנו העכבר (כשהן בעצם מפחדות מטרופותי עצמו) - מנטרל הרבה מפחד המפלצות ומעביר אותו להומור שילדים (וגם הורים) אוהבים.


רעיונות להפעלה לפי "ארץ יצורי הפרא"
אם את מתכוונת לתת להם להשתולל בתור יצורי פרא, כדאי תמיד, כדי שזה לא יהפוך בלתי נשלט, להציב מגבלות.עשיתי מספר הפעלות לפי הסיפור הזה (בגנים), ותמיד הפכתי את שלב ההשתוללות ל"משחק הפסלים". מה הכוונה?יצורי הפרא אמנם משתוללים, אבל מקשיבים למקס, מלך יצורי הפרא (זו ה"לוגיקה"), ולכן אני שמה מוזיקה להשתוללות, אבל כל כמה רגעים עוצרים את המוזיקה, ואז הילדים חייבים להפוך לפסלים, בלי תנועה ובלי קול. אפשר ומשמח בקטע הזה גם לתת הנחיות: עכשיו כולם יצורי פרא עם שיניים גדולות/גבוהים/נמוכים/נחמדים (למי שמפחד קצת...)וכד`. הם מאד אוהבים את המשחק הזה בד"כ.אפשר כמובן גם שכולם יעשו את כל הפעולות שעושים יצורי הפרא כשמקס מגיע: יגלגלו עיניים, יחרקו בשיניים וכו`.אפשר במסיבה ליצור מסיכות של מפלצות, ואחר כך תהלוכת מסיכות בליווי מוסיקה עליזה.אפשר לעשות תחרות פרצופים מצחיקים/מפחידים.אפשר ליצור מפלצת "בהמשכים" או במשותף על בריסטול גדול (בקבוצות) ומציגים את היצירות.


ננסה את רעיון ההתגברות על הפחד לבד. אולי כנגד רעם, אגיד לה לצעוק חזק (רעש נגד רעש). או לספור רעמים (היא מאד אוהבת לספור, וזה יסיח דעתה). לגבי החושך - אולי נשים לה פנס קטן ליד המיטה. אם כי זה עשוי להביא למשחקים באמצע הלילה ...


כשהיית ילדה,קרה לך שהלכת לבד הביתה דרך גינה או מקום שקט ודמיינת שיש שם מפלצת- מישהו- עכבר ?הילד בסיפור עובר את אותה התנסות וכדי להתגבר על הפחד הוא מנסה לשכנע את עצמו ש"אין שם בכלל אריה"...כשאני מקריאה את הסיפור הטון שלי מעביר חשש ,ושכנוע עצמי בקטע של "אין שם אריה"


משחק מומלץ:
אבא, תהיה מפלצת
)
אבא קם ועושה רעשים של מפלצת איומה ומפחידה ותנועות אפייניות למפלצות)אני אהרוג אותך מפלצת (דקירה בחרב או בחרב דמיונית) הנה מפלצת
(
המפלצת נופלת שדודה על הספה בתיאטרליות מוגזמת)


אז יש לנו מילות קסם (אצלנו קישטא מספיק). שזה בעיני הכי טוב
אפשר להוסיף גם טקס גירוש קצר.



אין לי מושג גם אם זה הדמיון, או פחד אמיתי או משחק או שילוב של כולם וזה גם לא כל כך רלוונטי.
העיקר שהם ידעו שזה בסדר לפחד, שזה בסדר לבוא לאמא ולהגיד שמפחדים (יענו לא לזלזל בפחד שלהם) ולמצוא ביחד פתרון שמגרש אותם.
(ודרך אגב, אני שאלתי את מור פעם אחת אם יכול להיות שאלו בכלל מפלצות נחמדות שר קרוצות להיות חברות שלה ומאז המפלצות הקטנות הן חברות, אבל מהגדולות היא עוד מפחדת)

מה שעשינו היה לקחת את המפלצת, להקטין, להקטין,להקטין אותה ואז, לזרוק אותה דרך החלון...
בהתחלה הדלקנו אור,
אחרי זה כבר לא
אחרי זה רק הקטנו פעם אחת (ולא שלוש)
אחרי זה:
"אמא, יש מפלצת"
אמא עונה מהמיטה: "זוכר מה עושים"
"כן, כבר זרקתי אותה"...

אגב, אפשר גם לדרוך עליה כשהיא קטנה (אם הוא מפחד שהיא תחזור)


מה שבינתיים עוזר אצלנו זה, להסביר שיש מפלצות טובות ורעות. עוגיפלצת הוא מפלצת טובה ויש גם כאלה שסתם המצאנו ביחד...
לפניהשינה כחלק מטקס השינה, אנחנו זורקים את כל החלומות הרעים לקופסאת נעליםואח"כ מדביקים אותה. אני לוקחת אותה לחדר שלי ללילה... עכשיו תמיר מבצע את"טקס הגירוש" בעצמו... (ותודה לגננת מיכל שהציעה את הרעיון המקסים הזה).
גם נתתי לו "טבעת קסמים" שמגנה עליו. היא מתחת לכרית.
ועדיין- הוא מבקש שמישהו ישב לידו עד שהוא נרדם כל לילה (אבל לפחות לא מתעורר בביעותים כמו שהיה לנו בהתחלה).
ואני מחכה שיעבור זעם...

ביחד אנחנו נלחמים בהן...
עמית מעיף אותם לשמיים וככה בעצם הן "נעלמות" לו.



אז שנה שעברה כחלק מהנושאים שלמדו בגן היה שבוע מפלצות
זה היה רעיון טוב לתת לגיטימציה לדבר על זה כל הילדים ביחד שותפים לתחושות האלו

כמה רעיונות :
הגננת סיפרה לכל הילדים שההורים שמו חוטי קסם ( בלתי נראים ) בכל החלונות והדלתות בבית ככה שהמפלצות / מכשפות ככה שהם לא יוכלו להיכנס

הם הכינו מקל של רופיא עליו היה מודבק כוכב שהם עשו וקישטו מקרטון עליו מודבק קופסאת גפרורים קטנה ריקה בתוכה כל ילד המציא לחש קסמים והגננת כתבה על פתק קטן והכניסה פנימה היינו שמים ליד המיטה .

הם הכינו קופסה קטנה מלאה בנצנים שהם בעצם היו אבקת קסם לגירוש ואותה קשרו בחוט שאפשר לשים על הצוואר  אנחנו תלינו ליד המיטה.

והכינו מקרטון עבה  ודבק דוח צדדי מאחורה שלט לדלת של אין כניסה למכשפות .

לדעתי הכי חשוב היה לתת לגיטימציה לפחד ולתת להם דרכים להתמודד ולגרש לבד את היצורים ללא צורך במבוגר וכמובן עניין השיתוף והחוויה המשותפת היה נהדר ותודה לגננת.

יום שני, 15 בנובמבר 2010

להעיר בבית על מה שקרה בגן

ובפירוט: הילד נשך ילדה בגן. הגננת והורי הילדה דורשים שההורים יחנכו אותו שזה אסור. איך אפשר לעשות את זה?
התשובה היא שבאמת אי אפשר. אי אפשר לחנך בשלט רחוק. לכן האם מחנכת כשהיא בסביבת הילד, והגננת חייבת להתייחס לדברים בזמן אמת - כשהילדים באחריותה.
אימא יכולה לדבר השכם והערב עם ילדתה בת השנה ותשע. אולי עד שתהיה בת שלוש היא גם תפנים. ועד אז מה?

לפעמים ההורים הנפגעים דורשים בתוקף:"
ללמד את הילד שההורים *עם היד על הדופק*! שההורים יודעים ומיודעים!  ובהמשך, כשהילד יגדל ויבין, גם יהיו השלכות למעשים הנעשים מחוץ לבית!"סליחה, אבל המשפט הזה מצחיק אותי.
למה? כי מדובר בפעוט בן פחות משנתיים. אחד כזה שמרוכז בעצמו ורואה את העולם רק מנקודת המבט שלו.
אין צורך ללמד אותו שההורים יודעים - כי הוא לא חושב אחרת. ברור לו, ובטוח לו שההורים יודעים את כל מה שהוא יודע, בטח את כל מה שקרה בגן. הוא לא חושב שיכול להיות אחרת.

מעבר לכך ילד בגיל הזה מרוכז בכאן ובעכשיו, לכן גם אין טועם לשבח אותו על מה שקרה לפני חמש שעות, או לנחם אותו על זה.
גם בכיוון ההפוך - אם הוא הילד שננשך בגן - תלוי מה החוויה שלו. אם הוא לא מזכיר ואני יודעת רק מהגננת - אני לא אדבר על זה יותר. אם הוא מספר לי על זה, וברור שזו חוויה קשה עבורו - אז בוודאי שיש מקום לנחם. כמו שאם ילד יחזור הבית ויספר "היום נשכתי את עידו" אני אגיד לו שזה לא בסדר. אבל ה"לא בסדר" שלי לא בטוח יעזור לו מחר, כשבא לו לנשוך את ענת שזה מה שאמרתי. רק תגובה מיידית, חזקה וחד משמעית של הגננת יכולה למנוע את זה. האידיאלי הוא שאותה תגובה חזקה וחד משמעית תגיע ברגע שלפני הנשיכה (ותציל את ענת המסכנה) אבל אם לא לפני- לפחות מיד אחרי (כדי להציל את הנשיכה הבאה).

ה"זה לא בסדר" של הבית? הוא נחמד, הוא טוב, הוא יעזור אולי בעוד שנתיים אחרי אלף איזכורים ואחרי שהילד כבר גדל. אבל בפועל אין
אפקטיביות לתגובה המאוחרת. אם הילד הולך לחקור חומר מסוכן, ואני מגיבה אחרי חמש שעות "זוכר שהלכת לחשמל? אז היה אסור" זה כאילו לא אמרתי כלום. אין לזה שום אפקט. זה היה מזמן, הוא כבר לא זוכר. זה לא אומר לו כלום ולכן אין כאן בכלל תגובה חינוכית. מעבר לכך שאני מרחיקה מראש חומרים מסוכנים ומצד שני מלמדת לעלות ולרדת מדרגות ולכן הן לא מסוכנות בעיני, אבל כאן כבר גלשנו לחלוטין.

לכן אין מה להזכיר את המכות/נשיכות בגן, אם הילד עצמו לא מזכיר אותן. האפקטיביות היא אפס. אין בה אפילו את האפקט המצטבר שיש להערה בזמן אמת. כלום. זה לא אומר שזה לגטימי בעיני, זה רק אומר שאין מה להוציא אנרגיות על דבר שלא יעזור. בגלל זה הדרישה של האב (ושל גננות מסויימות) היא טיפשית.

יום ראשון, 14 בנובמבר 2010

טרום גמילה

לפני מה שיש לי לכתוב על גמילה, אני אכתוב על טרום גמילה.

אני קוראת "טרום גמילה" לשלב שהוא "לפעמים כן ולפעמים לא". לפעמים גמילה, אבל לפעמים לא, לשלב שבו אתם יותר נותנים לילד לשחק עם העניין ולא ממש מצפים שיודיע על כל קקי ועל כל פיפי, לשלב שבו אתם סופר רגועים ומשדרים לסביבה ובעיקר לעצמכם שלעשות בחיתול זה לא כישלון.

מתי? בכל זמן שהוא בין גיל שנה וחצי לשנתיים שבו הילד מראה סימן, ולו קלוש ביותר שהוא שם לב לצרכים שלו. לפעמים הא מודיע. לפעמים הוא הולך לפינה או לחדר אחר כדי לעשות, לפעמים הוא עוצר את הפעילות שלו לרגע העשייה. כל רמז שהוא. ילד לא צריך להגיש בקשה בכתב בשלושה העתקים כדי להתחיל גמילה. "בא ממנו" זה אומר שיש לו מודעות כלשהי.

בגלל זה בשלב הזה - כל מה שמתאים לכם הולך, ולרוב כל המרבה הרי זה משובח. יש לכם כוח לקחת לשירותים ולשבת איתו שם (אפילו חצי שעה של הלוך ושוב)? - קחו לשירותים. לא בא לכם כרגע - לא צריך. תגידו רק "נכון, אתה צריך קקי. תעשה קקי בחיתול", סתם כדי לעורר מודעות. עכשיו בדיוק לחוץ כי אתם בנסיעה? יש חיתול. רגועים כי אתם והוא ממילא בבית - אפשר לשחק יותר בשירותים ובאסלה, וכך הלאה.

אני קוראת לזה "טרום גמילה" ואז זה מרגיע את כל הסובבים - את אלה שחושבים שכבר מזמן הייתם צריכים להתחיל, ואת אלה שחושבים שזה ממש מוקדם מדי, ואתם סתם מלחיצים את הילד.

אז חשוב להבין שני דברים:
1. זה תהליך, ומי שצריך לעבור אותו זה הילד שלכם. אתם שם כדי לעזור.
2. מאוד חשוב שהתהליך יהיה רגוע. אם רגועים - שום גיל לא מוקדם מדי. אם לחוצים - זה תמיד לא טוב, גם לא בגיל שלוש.

אם הילד מזהיר שניה לפני פיפי - כדאי מאוד להמשיך, כי היום זה שניה, בשבוע הבא זה יהיה חמש שניות ובהדרגה זמן ההתראה יגדל עד שממש תספיקו לרוץ.
הריצות זה חלק מהעניין. ילד שמתחיל גמילה (ואפילו ילד שכבר נגמל) לא יכול לחכות רגע. כשהוא אומר פיפי - צריך לרוץ מיד. וזה מעייף, אין ספק.
ועדיין זה עלול לקחת זמן, כי גמילה זה לא הוקוס פוקוס, ורק הילד של השכנים נגמל ביומיים.


  •  אם הוא מוכן לשבת על הסיר או האסלה - נהדר.
  •  אם הוא אומר שיש לו, אבל לא מוכן עדיין לסיר - הייתי נותנת לו לעשות בחיתול, אבל מציעה לעמוד בשירותים (או אפילו לשבת על האסלה) ושם לעשות.
  •  מיד אחרי שהוא גומר לעשות - מורידים את החיתול, זורקים את הקקי (במידת האפשר) לאסלה, ומציעים לו להוריד את המים.
  •  הסיר עדיין שם - למשחק ולשעשוע.
  • אם זה קיץ - לנצל את הקיץ ואת החום ולתת לה להסתובב בטוסיק חשוף. מניסיוני זה מקדם גמילה נפלא. כמובן שאתם צריכים להיות בהיכון לספיגת שלוליות, ועם שטיחים מגולגלים.
  • כשאתם הולכים  לשירותים, תגידי במפורש "אימא/אבא הולכים לעשות פיפי בשירותים". אם לא מפריע לכם - תנו לו להיכנס איתכם ולראות (אבל אם הנוכחות שלו איתכם בשירותים מפריעה לכם - זה ממש לא הכרחי).
  •  תנו לו לשחק בהמון משחקי מילוי וריקון ושפיכה: משחקי מים, משחקי אמבטיה, משחקי חול וחול רטוב, וכדומה.
  •  וכמובן - ספרים בנושא, דיסקים ("בלי חיתולים" מזעזע לדעתי וגם מעלה את הרעיון הנלוז של "פיפי-פרס", אבל עשה אצלנו יופי של עבודה).

אם כל זה עובד טוב - בעוד כמה חודשיים-שלושה תוכלו להתחיל גמילה של ממש.

ולמה כן להתחיל ולא לחכות?

  •  כדי לא לאותת לילד שמה שהוא אומר ומה שהוא מודיע על הגוף שלו לא קיים.
  •  כי גמילה היא תהליך פיזי ונפשי של הילד וככל שהיא נמשכת יותר זמן היא חלקה יותר.
  •  כדי להתאים לעונת השנה ולמזג האוויר.
  •  כדי לא להגיע למשחקי הכוח שאופייניים לגיל שנתיים וחצי.
  •  כדי לסייע לילד בהכרת הגוף שלו.
  •  כי בגיל הזה גם אם התהליך לוקח חצי שנה - הוא יהיה גמול מוקדם יותר מרוב הילדים.

===
ולסיום אני אספר את הסיפור שלי.
הבת שלי קיבלה בגיל שנה ותשעה חודשים את בלי חיתולים והקשיבה/צפתה בלי סוף (אני רציתי להקיא, אבל נעזוב את זה). ויום אחד היא אמרה "קקי". אז לקחתי אותה לשירותים, ובאמת יצא לה שם קצת קקי. שמחה רבה והילולה גדולה. אחר כך נהגתי כפי שתיארתי למעלה, וכל זה בבית - אחרי הצהרים ובסוף השבוע. כל זה היה בתקופה של שלושה חודשים. הגיעה חופשת פסח, ראיתי שיש עליה במוכנות, שהיא מודיעה בכל פעם, שהיא מוכנה לשבת בשירותים יותר משתי שניות בכל פעם, וקידמנו את התהליך. עדיין לקחו עוד שלושה חודשים עד שיכולתי להגיד בביטחה שהילדה גמולה.

וזה בסדר. זאת המשמעות של תהליך. אף אחד לא מצפה שהתינוק שלו ילמד לזחול ביום אחד, או ילמד ללכת ביום אחד, או שיום אחד יפתח את הפה וידבר במשפטים שלמים. גם הגמילה היא תהליך והיא משתנה מילד לילד ומהורה להורה. התפקיד של ההורה היא לחוש את הילד שלו, ולהרגיש מה השלב שמתאים לו עכשיו (למרות שלא תמיד הסביבה מיטבית: היתה לי ילדה שהזמן המיטבי שלה היה באמצע דצמבר), ולפי זה לפעול. בלי תוכניות ארוכות טווח, ועם המון סבלנות.


יום שבת, 13 בנובמבר 2010

פיפי פרס

הקלטת "בלי חיתולים" נועדה להעביר ילדים את תהליך הגמילה. היא גם פירסמה והפיצה את המושג "פיפי פרס": מתנה קטנה שהילד מקבל בכל פעם שעשה את הפיפי במקום המתאים - באסלה או בסיר. ובעקבות הקלטת והמושג, גם הורים רבים מצטיידים להתחלת גמילה בהמון "פיפי פרס".

לדעתי לא מומלץ להתחיל גמילה עם פרסים. אם בעתיד (חלילה) נוצרות בעיות בגמילה, לפעמים פרס יכול לעזור, אבל לכתחילה - כשם שלא תענישו אותו על עשייה בחיתול או על שלולית כך לא כדאי לתת פרס, כי הפרס הוא בדיוק באותו כיוון (פיספס = אין פרס = עונש) וחבל.
המוטיבציה צריכה להיות פנימית - של הילד השמח על השליטה בגופו, ושל המבוגרים ששמחיםיחד איתו, ולא חיצונית. השדר צריך להיות שעצם העשיית הפיפי במקום הנכוןהוא הפרס הכי גדול שיש.
אני לא קוראת לחיבוק, או נשיקה או מחיאת כף "פרס". ממש לא. זו שותפות ברגשות השמחה של הילד, אבל זה לא "פרס" משום מקום שלא מסתכלים על זה.

השיטה הביהיביוריסטית - של פרסים וחיזוקים - עובדת נהדר עם קופים וכלבים. יש לה הצלחות כלשהן אצל ילדים בני 3-6. היא ממש לא משמעותית לבני שנתיים. אני גם לא פוסלת אותה לחלוטין. יש נסיבות שבהן אין לילד בשום דרך את טווח הראייה הדרוש לראות את הרווח מהן שיקרה רק בטווח הרחוק - ואז אני מתגמלת אותו בטווח הקרוב, כדי לפצות על אי הנעימות. זה למשל הגיוני בטיפול רפואי שהילד מחוייב לעבור, בלקיחת תרופה לא טעימה ואולי גם בצחצוח שיניים.

עשיית צרכים בשירותים אינה קשורה לזה. כאן המוטיבציה של הילד צריכה להיות פנימית -מתוך רצון קיים לכולם בגיל הזה של שליטה בגוף. הרצון הזה הוא בסיסי וקיים אצל כל הפעוטות בגיל הזה. כל מה שלהורים נותר לעשות זה ללוות את התהליך. בשביל ללוות את התהליך מספיקה השתתפות בשמחתו של הילד על היכולות החדשות שהוא ממלא. אין צורך בהתניות של פרסים.

זה הבלוג שלי

זה הבלוג שלי