זוהי תשובה לשאלה שחוזרת בוריאציות שונות: "הבן / הבת שלי משגעים אותי. האם גיל שנתיים מתחיל אצלנו מוקדם מהצפוי?". התשובה מנוסחת בלשון נקבה, כי כך עניתי בזמנו. אני משאירה אותה כפי שהיא, כי הגיון המגדרי לא מזיק לאף אחד.
לפני גיל שנתים המאוד-מסובך ומאוד-נפלא,ישנו גיל שפחות שמים אליו לב, ובעיני הוא מסובך יותר. גיל שנה וחצי זה לא"גיל התבגרות" זה "טרום גיל התבגרות". כשילד בן שנתים רוצה ומתעקש על משהו, זה יכול להיות משהו שטותי, בעינינו, אבל יש רצון מסוים ומגובש. לגיל שנה וחצי יש התעקשויות מעצבנות, כי הן על כלום. "אמא קומי" למה? ככה. כי הוא רוצה את אמא על הכורסה ולא על הספה. ואם אמא עוברת לכורסה - הוא רוצהאותה בחזרה על הספה, וחוזר חלילה. כך עם האוכל, וההתלבשות, ובעצם עם כל דבר.
מה עושים?
קודם כל אני נורא ממליצה להימנע משמות וכינויים. גם כשהיא לא שומעת, גם במחשבות שלך, אל תחשבי "היא מסובבת אותי על האצבע הקטנה" או שהיא "דרמה קווין". זה לא נכון כרגע, אבל עלול להפוך לנכון כי מחשבות כאלה הן מסוג הנבואות שמגשימות את עצמן. יש המון דברים שאת לא מודעת אליהם, אבל בלי משים את משדרת לילדה שלך. אם אבא מגיע אליהבגישה של "אין חוכמות" - אז היא קולטת את זה, ובאמת אין חוכמות. אם את באה בגישה של "היא עושה ממני צחוק" את מראש משדרת הססנות שמאפשרת לה לברוח בהחתלה, או משהו אחר.
תחשבי למשל על הרגע שאת מכניסה אותה לכיסא הבטיחות באוטו. היא משתוללת? היא מסרבת (יותר מדקה, כוונתי)? אם לא -כנראה שהצורך בחגירה בכיסא בטיחות מאוד מופנם אצלך, וברור לך שאין חוכמות בכיוון הזה. אם כן - אז נתתי דוגמה לא טובה. בטוח יש משהו שאת עושה איתה, אפילו בניגוד לרצונה, והיא לא מתחילה בסצנות של צעקות ובכיות וצרחות. יש סיסמה "השלום מתחיל בתוכי" - אז עם ילדים זה מאוד נכון. ילדים יפגינו התנהגות שלא מקובלת על הוריהם, בנקודות שהוריהם לא שלמים איתם עד הסוף. ואז קודם כך את צריכה להשלים בעצמך. חשוב לך שתהיה עם חיתול עכשיו ומיד? או שאת גם נהנית מהמשחק שלה. ורק אז לפנות אליה במעשה הזה.
ישכאן עוד גורמים לא קשורים. ילד בן שנה וחצי מאוד קנאי להוריו, וזה בצדק גמור. ההורה הוא "שלו" ולא של בן הדוד או של איזה תינוק נודניק אחר. אני ממליצה לא להרים תינוק אחר בנוכחות הילד, ואם מרימים - להתיחס למחאות של הילד באהדה רבה, כאילו לקחת לו מהידים צעצוע אהוב עליו.
יש עוד דבר שנקרא "התעלמות". העצה הרווחת היא "היא רק רוצה תשומת לב, תתעלמי". אבל למה? תשומת לב זה צורך בדיוק כמו שאוכל או שתיה או שינה הם צורך. אולי לא כדאי להתיחס לדבר שאליו כוון הבכי המסויים - אבל את תשומת הלב לתת בכל אופן. איך? בחיבוק, בנשיקה, בהרמה על הידים, במילה טובה. לא להתעלם
ועוד דבר שכדאי להתחיל להתרגל אליו - ילדים מתנהגים הכי טוב, אבל גם הכי גרוע, בנוכחות אמא, כשהיא המטפל העיקרי. זה מעצבן נורא, בעיקר כשאמא עייפה או כשרוצים להשוויץ, אבל איכשהו ילד מרגיש שכאן "מותר לו" שאמא תכיל ותקבל את הכל. כדאי לקחת את זה כמחמאה במקום להיעלב ולהתעצבן.
לפני גיל שנתים המאוד-מסובך ומאוד-נפלא,ישנו גיל שפחות שמים אליו לב, ובעיני הוא מסובך יותר. גיל שנה וחצי זה לא"גיל התבגרות" זה "טרום גיל התבגרות". כשילד בן שנתים רוצה ומתעקש על משהו, זה יכול להיות משהו שטותי, בעינינו, אבל יש רצון מסוים ומגובש. לגיל שנה וחצי יש התעקשויות מעצבנות, כי הן על כלום. "אמא קומי" למה? ככה. כי הוא רוצה את אמא על הכורסה ולא על הספה. ואם אמא עוברת לכורסה - הוא רוצהאותה בחזרה על הספה, וחוזר חלילה. כך עם האוכל, וההתלבשות, ובעצם עם כל דבר.
מה עושים?
קודם כל אני נורא ממליצה להימנע משמות וכינויים. גם כשהיא לא שומעת, גם במחשבות שלך, אל תחשבי "היא מסובבת אותי על האצבע הקטנה" או שהיא "דרמה קווין". זה לא נכון כרגע, אבל עלול להפוך לנכון כי מחשבות כאלה הן מסוג הנבואות שמגשימות את עצמן. יש המון דברים שאת לא מודעת אליהם, אבל בלי משים את משדרת לילדה שלך. אם אבא מגיע אליהבגישה של "אין חוכמות" - אז היא קולטת את זה, ובאמת אין חוכמות. אם את באה בגישה של "היא עושה ממני צחוק" את מראש משדרת הססנות שמאפשרת לה לברוח בהחתלה, או משהו אחר.
תחשבי למשל על הרגע שאת מכניסה אותה לכיסא הבטיחות באוטו. היא משתוללת? היא מסרבת (יותר מדקה, כוונתי)? אם לא -כנראה שהצורך בחגירה בכיסא בטיחות מאוד מופנם אצלך, וברור לך שאין חוכמות בכיוון הזה. אם כן - אז נתתי דוגמה לא טובה. בטוח יש משהו שאת עושה איתה, אפילו בניגוד לרצונה, והיא לא מתחילה בסצנות של צעקות ובכיות וצרחות. יש סיסמה "השלום מתחיל בתוכי" - אז עם ילדים זה מאוד נכון. ילדים יפגינו התנהגות שלא מקובלת על הוריהם, בנקודות שהוריהם לא שלמים איתם עד הסוף. ואז קודם כך את צריכה להשלים בעצמך. חשוב לך שתהיה עם חיתול עכשיו ומיד? או שאת גם נהנית מהמשחק שלה. ורק אז לפנות אליה במעשה הזה.
ישכאן עוד גורמים לא קשורים. ילד בן שנה וחצי מאוד קנאי להוריו, וזה בצדק גמור. ההורה הוא "שלו" ולא של בן הדוד או של איזה תינוק נודניק אחר. אני ממליצה לא להרים תינוק אחר בנוכחות הילד, ואם מרימים - להתיחס למחאות של הילד באהדה רבה, כאילו לקחת לו מהידים צעצוע אהוב עליו.
יש עוד דבר שנקרא "התעלמות". העצה הרווחת היא "היא רק רוצה תשומת לב, תתעלמי". אבל למה? תשומת לב זה צורך בדיוק כמו שאוכל או שתיה או שינה הם צורך. אולי לא כדאי להתיחס לדבר שאליו כוון הבכי המסויים - אבל את תשומת הלב לתת בכל אופן. איך? בחיבוק, בנשיקה, בהרמה על הידים, במילה טובה. לא להתעלם
ועוד דבר שכדאי להתחיל להתרגל אליו - ילדים מתנהגים הכי טוב, אבל גם הכי גרוע, בנוכחות אמא, כשהיא המטפל העיקרי. זה מעצבן נורא, בעיקר כשאמא עייפה או כשרוצים להשוויץ, אבל איכשהו ילד מרגיש שכאן "מותר לו" שאמא תכיל ותקבל את הכל. כדאי לקחת את זה כמחמאה במקום להיעלב ולהתעצבן.
שאלה - השתטחות על הרצפה - בן שנה ושלושה חודשים, מאוד עצמאי הולך רץ, משחק... מחבק אוהב.. ילד מ ד ה י ם!! אבל כשומע את המילה "לא", או כשמונעים ממנו משהו הוא התחיל להשתטח על הרצפה ולהטיח את עצמו... (אני לא אשבר ואסכים לדרישה כי הוא רוצה לשחק עם הגז וזה שיא המסוכן וברור שלא יקבל את מבוקשו) כנ"ל לגבי התנור... אבל איך בכל זאת להגיב? בתוך ההתקף, ולאחריו.. תודה מראש
השבמחק