לפני מה שיש לי לכתוב על גמילה, אני אכתוב על טרום גמילה.
אני קוראת "טרום גמילה" לשלב שהוא "לפעמים כן ולפעמים לא". לפעמים גמילה, אבל לפעמים לא, לשלב שבו אתם יותר נותנים לילד לשחק עם העניין ולא ממש מצפים שיודיע על כל קקי ועל כל פיפי, לשלב שבו אתם סופר רגועים ומשדרים לסביבה ובעיקר לעצמכם שלעשות בחיתול זה לא כישלון.
מתי? בכל זמן שהוא בין גיל שנה וחצי לשנתיים שבו הילד מראה סימן, ולו קלוש ביותר שהוא שם לב לצרכים שלו. לפעמים הא מודיע. לפעמים הוא הולך לפינה או לחדר אחר כדי לעשות, לפעמים הוא עוצר את הפעילות שלו לרגע העשייה. כל רמז שהוא. ילד לא צריך להגיש בקשה בכתב בשלושה העתקים כדי להתחיל גמילה. "בא ממנו" זה אומר שיש לו מודעות כלשהי.
בגלל זה בשלב הזה - כל מה שמתאים לכם הולך, ולרוב כל המרבה הרי זה משובח. יש לכם כוח לקחת לשירותים ולשבת איתו שם (אפילו חצי שעה של הלוך ושוב)? - קחו לשירותים. לא בא לכם כרגע - לא צריך. תגידו רק "נכון, אתה צריך קקי. תעשה קקי בחיתול", סתם כדי לעורר מודעות. עכשיו בדיוק לחוץ כי אתם בנסיעה? יש חיתול. רגועים כי אתם והוא ממילא בבית - אפשר לשחק יותר בשירותים ובאסלה, וכך הלאה.
אני קוראת לזה "טרום גמילה" ואז זה מרגיע את כל הסובבים - את אלה שחושבים שכבר מזמן הייתם צריכים להתחיל, ואת אלה שחושבים שזה ממש מוקדם מדי, ואתם סתם מלחיצים את הילד.
אז חשוב להבין שני דברים:
1. זה תהליך, ומי שצריך לעבור אותו זה הילד שלכם. אתם שם כדי לעזור.
2. מאוד חשוב שהתהליך יהיה רגוע. אם רגועים - שום גיל לא מוקדם מדי. אם לחוצים - זה תמיד לא טוב, גם לא בגיל שלוש.
אם הילד מזהיר שניה לפני פיפי - כדאי מאוד להמשיך, כי היום זה שניה, בשבוע הבא זה יהיה חמש שניות ובהדרגה זמן ההתראה יגדל עד שממש תספיקו לרוץ.
הריצות זה חלק מהעניין. ילד שמתחיל גמילה (ואפילו ילד שכבר נגמל) לא יכול לחכות רגע. כשהוא אומר פיפי - צריך לרוץ מיד. וזה מעייף, אין ספק.
ועדיין זה עלול לקחת זמן, כי גמילה זה לא הוקוס פוקוס, ורק הילד של השכנים נגמל ביומיים.
אם כל זה עובד טוב - בעוד כמה חודשיים-שלושה תוכלו להתחיל גמילה של ממש.
ולמה כן להתחיל ולא לחכות?
===
ולסיום אני אספר את הסיפור שלי.
הבת שלי קיבלה בגיל שנה ותשעה חודשים את בלי חיתולים והקשיבה/צפתה בלי סוף (אני רציתי להקיא, אבל נעזוב את זה). ויום אחד היא אמרה "קקי". אז לקחתי אותה לשירותים, ובאמת יצא לה שם קצת קקי. שמחה רבה והילולה גדולה. אחר כך נהגתי כפי שתיארתי למעלה, וכל זה בבית - אחרי הצהרים ובסוף השבוע. כל זה היה בתקופה של שלושה חודשים. הגיעה חופשת פסח, ראיתי שיש עליה במוכנות, שהיא מודיעה בכל פעם, שהיא מוכנה לשבת בשירותים יותר משתי שניות בכל פעם, וקידמנו את התהליך. עדיין לקחו עוד שלושה חודשים עד שיכולתי להגיד בביטחה שהילדה גמולה.
וזה בסדר. זאת המשמעות של תהליך. אף אחד לא מצפה שהתינוק שלו ילמד לזחול ביום אחד, או ילמד ללכת ביום אחד, או שיום אחד יפתח את הפה וידבר במשפטים שלמים. גם הגמילה היא תהליך והיא משתנה מילד לילד ומהורה להורה. התפקיד של ההורה היא לחוש את הילד שלו, ולהרגיש מה השלב שמתאים לו עכשיו (למרות שלא תמיד הסביבה מיטבית: היתה לי ילדה שהזמן המיטבי שלה היה באמצע דצמבר), ולפי זה לפעול. בלי תוכניות ארוכות טווח, ועם המון סבלנות.
אני קוראת "טרום גמילה" לשלב שהוא "לפעמים כן ולפעמים לא". לפעמים גמילה, אבל לפעמים לא, לשלב שבו אתם יותר נותנים לילד לשחק עם העניין ולא ממש מצפים שיודיע על כל קקי ועל כל פיפי, לשלב שבו אתם סופר רגועים ומשדרים לסביבה ובעיקר לעצמכם שלעשות בחיתול זה לא כישלון.
מתי? בכל זמן שהוא בין גיל שנה וחצי לשנתיים שבו הילד מראה סימן, ולו קלוש ביותר שהוא שם לב לצרכים שלו. לפעמים הא מודיע. לפעמים הוא הולך לפינה או לחדר אחר כדי לעשות, לפעמים הוא עוצר את הפעילות שלו לרגע העשייה. כל רמז שהוא. ילד לא צריך להגיש בקשה בכתב בשלושה העתקים כדי להתחיל גמילה. "בא ממנו" זה אומר שיש לו מודעות כלשהי.
בגלל זה בשלב הזה - כל מה שמתאים לכם הולך, ולרוב כל המרבה הרי זה משובח. יש לכם כוח לקחת לשירותים ולשבת איתו שם (אפילו חצי שעה של הלוך ושוב)? - קחו לשירותים. לא בא לכם כרגע - לא צריך. תגידו רק "נכון, אתה צריך קקי. תעשה קקי בחיתול", סתם כדי לעורר מודעות. עכשיו בדיוק לחוץ כי אתם בנסיעה? יש חיתול. רגועים כי אתם והוא ממילא בבית - אפשר לשחק יותר בשירותים ובאסלה, וכך הלאה.
אני קוראת לזה "טרום גמילה" ואז זה מרגיע את כל הסובבים - את אלה שחושבים שכבר מזמן הייתם צריכים להתחיל, ואת אלה שחושבים שזה ממש מוקדם מדי, ואתם סתם מלחיצים את הילד.
אז חשוב להבין שני דברים:
1. זה תהליך, ומי שצריך לעבור אותו זה הילד שלכם. אתם שם כדי לעזור.
2. מאוד חשוב שהתהליך יהיה רגוע. אם רגועים - שום גיל לא מוקדם מדי. אם לחוצים - זה תמיד לא טוב, גם לא בגיל שלוש.
אם הילד מזהיר שניה לפני פיפי - כדאי מאוד להמשיך, כי היום זה שניה, בשבוע הבא זה יהיה חמש שניות ובהדרגה זמן ההתראה יגדל עד שממש תספיקו לרוץ.
הריצות זה חלק מהעניין. ילד שמתחיל גמילה (ואפילו ילד שכבר נגמל) לא יכול לחכות רגע. כשהוא אומר פיפי - צריך לרוץ מיד. וזה מעייף, אין ספק.
ועדיין זה עלול לקחת זמן, כי גמילה זה לא הוקוס פוקוס, ורק הילד של השכנים נגמל ביומיים.
- אם הוא מוכן לשבת על הסיר או האסלה - נהדר.
- אם הוא אומר שיש לו, אבל לא מוכן עדיין לסיר - הייתי נותנת לו לעשות בחיתול, אבל מציעה לעמוד בשירותים (או אפילו לשבת על האסלה) ושם לעשות.
- מיד אחרי שהוא גומר לעשות - מורידים את החיתול, זורקים את הקקי (במידת האפשר) לאסלה, ומציעים לו להוריד את המים.
- הסיר עדיין שם - למשחק ולשעשוע.
- אם זה קיץ - לנצל את הקיץ ואת החום ולתת לה להסתובב בטוסיק חשוף. מניסיוני זה מקדם גמילה נפלא. כמובן שאתם צריכים להיות בהיכון לספיגת שלוליות, ועם שטיחים מגולגלים.
- כשאתם הולכים לשירותים, תגידי במפורש "אימא/אבא הולכים לעשות פיפי בשירותים". אם לא מפריע לכם - תנו לו להיכנס איתכם ולראות (אבל אם הנוכחות שלו איתכם בשירותים מפריעה לכם - זה ממש לא הכרחי).
- תנו לו לשחק בהמון משחקי מילוי וריקון ושפיכה: משחקי מים, משחקי אמבטיה, משחקי חול וחול רטוב, וכדומה.
- וכמובן - ספרים בנושא, דיסקים ("בלי חיתולים" מזעזע לדעתי וגם מעלה את הרעיון הנלוז של "פיפי-פרס", אבל עשה אצלנו יופי של עבודה).
אם כל זה עובד טוב - בעוד כמה חודשיים-שלושה תוכלו להתחיל גמילה של ממש.
ולמה כן להתחיל ולא לחכות?
- כדי לא לאותת לילד שמה שהוא אומר ומה שהוא מודיע על הגוף שלו לא קיים.
- כי גמילה היא תהליך פיזי ונפשי של הילד וככל שהיא נמשכת יותר זמן היא חלקה יותר.
- כדי להתאים לעונת השנה ולמזג האוויר.
- כדי לא להגיע למשחקי הכוח שאופייניים לגיל שנתיים וחצי.
- כדי לסייע לילד בהכרת הגוף שלו.
- כי בגיל הזה גם אם התהליך לוקח חצי שנה - הוא יהיה גמול מוקדם יותר מרוב הילדים.
===
ולסיום אני אספר את הסיפור שלי.
הבת שלי קיבלה בגיל שנה ותשעה חודשים את בלי חיתולים והקשיבה/צפתה בלי סוף (אני רציתי להקיא, אבל נעזוב את זה). ויום אחד היא אמרה "קקי". אז לקחתי אותה לשירותים, ובאמת יצא לה שם קצת קקי. שמחה רבה והילולה גדולה. אחר כך נהגתי כפי שתיארתי למעלה, וכל זה בבית - אחרי הצהרים ובסוף השבוע. כל זה היה בתקופה של שלושה חודשים. הגיעה חופשת פסח, ראיתי שיש עליה במוכנות, שהיא מודיעה בכל פעם, שהיא מוכנה לשבת בשירותים יותר משתי שניות בכל פעם, וקידמנו את התהליך. עדיין לקחו עוד שלושה חודשים עד שיכולתי להגיד בביטחה שהילדה גמולה.
וזה בסדר. זאת המשמעות של תהליך. אף אחד לא מצפה שהתינוק שלו ילמד לזחול ביום אחד, או ילמד ללכת ביום אחד, או שיום אחד יפתח את הפה וידבר במשפטים שלמים. גם הגמילה היא תהליך והיא משתנה מילד לילד ומהורה להורה. התפקיד של ההורה היא לחוש את הילד שלו, ולהרגיש מה השלב שמתאים לו עכשיו (למרות שלא תמיד הסביבה מיטבית: היתה לי ילדה שהזמן המיטבי שלה היה באמצע דצמבר), ולפי זה לפעול. בלי תוכניות ארוכות טווח, ועם המון סבלנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה