הורים רבים מוטרדים כאשר הילד שלהם לא יודע לחלוק את חפציו. כאשר הוא שומר עליהם, מסרב לוותר ובוכה כאשר ילד אחר, אח או אורח משחקים במה שהוא מחשיב כרכושו. השאלה "כיצד ללמד ילדים לחלוק?" או "כיצד לגרום להם לוותר?" חוזרת שוב ושוב. כאן אני רוצה להסביר למה אני לא מלמדת לחלוק ולא גורמת לוותר. לא תמיד.
בהתחלה יש תינוק. והתינוק הוא (מבחינה פסיכולוגית) בלתי נפרד מאימו. הוא לא יודע להפריד את עצמו ממנה, ובכלל הוא לא יודע מה זה "עצמו". במהלך השנה הראשונה לחיים הוא לומד להכיר את הגוף שלו - את הידיים, את הרגליים, את התחושות הפנימיות, את היכולות, כמו להגיע למקומות שהוא רואה וכדומה. אבל בכל הזמן הזה, אין לו עדיין רצונות. יש שאיפות קטנות, אבל לא רצונות שנפרדים מההורים. בגדול הוא עושה מה שהם רוצים.
בשלב מסוים, בערך בין גיל שנה לשנה וחצי, כשהוא כבר שולט על תנועות הגוף שלו, הוא מתחיל ב"משימה" חדשה שהיא פיתוח העצמיות שלו. בזמן הזה, כשמתחילים בחינוך, רואים את זה הכי טוב. את מכירה את הפעוט שרץ כדי למשוך חוט חשמל או לנגוע בשקע למרות שאמרו לו אלף פעם שאסור? את מכירה את החיוך הזה ואת הריצה לנגוע "דווקא"? זה אומר שהוא מתפתח בכיוון הזה - הוא גם פיתח רצון משלו, ועובד כדי להשיג אותו, וגם יודע לחזות שההורה יהיה נגד. אז אני לא אומרת לתת לו לנגוע בחשמל, אבל אני אומרת לקבל את החיוך הזה לא כהתרסה, אלא כלק מההתפתחות החינוכית והאישית שלו.
זה לא סתם שהמילים שהכי שולטות באוצר המילים של בני שנתיים הן "זה שלי" ו"אני לבד". זה הדבר שהם הכי צריכים בשלב הזה בחייהם. הוא אינסטינקטיבי, אבל בהדרגה הם בונים את זה. הרבה הורים קוראים לזה "גיל שנתיים הנורא", אבל בעצם הוא לא נורא בכלל, אלא מבורך.
מה קורה לאדם שלא עובר את השלב הזה, של בידול מהסביבה ומההורים, ומחשבה "מה אני רוצה עכשיו"? בעיקרון זה אדם מאוד מסכן. לפעמים הוא אפילו לא ממש *אדם*, נמשך ונגרר אחרי אחרים, ואחרי הרצונות שלהם, בלי לדעת להגדיר לעצמו את עצמו ואת רצונותיו.
אין שום דבר קדוש בגיל שנתיים וחצי, רק זה שהוא צריך לבוא אחרי שלב של רכושנות, של בכי כשלוקחים לך צעצוע, כי אתה שייכת אותו, במובדל משאר החפצים, ויודע שהוא שלך. רק כאשר הוא לחלוטין שלך - יש משמעות אמיתית לוויתור הבוגר שלך עליו, כי אתה יודע שגם אם החבר משחק בכדור הכחול כרגע - הכדור הזה הוא שלך, ויהיה כזה גם בעתיד. זה ביטחון שהוא מאוד חשוב לילד.
כשילד מתעקש ולא מרשה לחטוף לו מהיד - זה מצויין בעיני. כשהוא בוכה אם חוטפים לו - זה נהדר. גם שהוא יודע להגיש ולוותר זה נהדר אם אני יודעת שלפני חודשיים הוא היה בוכה על זה. אם הוא לא עבר את השלב הזה של הרכושנות, והוא מוותר מתוך הרגל ומתוך רצון תמידי לרצות את הסביבה, זה בעייתי בעיני.
ואני כן אלמד לחלוק לפני כן - אבל לא בחפצים של הפעוט, לא ב"טריטוריה" שלו, אלא בדברים יותר נייטרלים. נגיד ב"כיבוד" שאני אביא לו עכשיו בסלון על מנת שיחלק לו ולחבר. גם זה יהיה קשה, למדי, אבל זה המקום הקטן, שממנו אני מצמיחה את העתיד.
בהתחלה יש תינוק. והתינוק הוא (מבחינה פסיכולוגית) בלתי נפרד מאימו. הוא לא יודע להפריד את עצמו ממנה, ובכלל הוא לא יודע מה זה "עצמו". במהלך השנה הראשונה לחיים הוא לומד להכיר את הגוף שלו - את הידיים, את הרגליים, את התחושות הפנימיות, את היכולות, כמו להגיע למקומות שהוא רואה וכדומה. אבל בכל הזמן הזה, אין לו עדיין רצונות. יש שאיפות קטנות, אבל לא רצונות שנפרדים מההורים. בגדול הוא עושה מה שהם רוצים.
בשלב מסוים, בערך בין גיל שנה לשנה וחצי, כשהוא כבר שולט על תנועות הגוף שלו, הוא מתחיל ב"משימה" חדשה שהיא פיתוח העצמיות שלו. בזמן הזה, כשמתחילים בחינוך, רואים את זה הכי טוב. את מכירה את הפעוט שרץ כדי למשוך חוט חשמל או לנגוע בשקע למרות שאמרו לו אלף פעם שאסור? את מכירה את החיוך הזה ואת הריצה לנגוע "דווקא"? זה אומר שהוא מתפתח בכיוון הזה - הוא גם פיתח רצון משלו, ועובד כדי להשיג אותו, וגם יודע לחזות שההורה יהיה נגד. אז אני לא אומרת לתת לו לנגוע בחשמל, אבל אני אומרת לקבל את החיוך הזה לא כהתרסה, אלא כלק מההתפתחות החינוכית והאישית שלו.
זה לא סתם שהמילים שהכי שולטות באוצר המילים של בני שנתיים הן "זה שלי" ו"אני לבד". זה הדבר שהם הכי צריכים בשלב הזה בחייהם. הוא אינסטינקטיבי, אבל בהדרגה הם בונים את זה. הרבה הורים קוראים לזה "גיל שנתיים הנורא", אבל בעצם הוא לא נורא בכלל, אלא מבורך.
מה קורה לאדם שלא עובר את השלב הזה, של בידול מהסביבה ומההורים, ומחשבה "מה אני רוצה עכשיו"? בעיקרון זה אדם מאוד מסכן. לפעמים הוא אפילו לא ממש *אדם*, נמשך ונגרר אחרי אחרים, ואחרי הרצונות שלהם, בלי לדעת להגדיר לעצמו את עצמו ואת רצונותיו.
אין שום דבר קדוש בגיל שנתיים וחצי, רק זה שהוא צריך לבוא אחרי שלב של רכושנות, של בכי כשלוקחים לך צעצוע, כי אתה שייכת אותו, במובדל משאר החפצים, ויודע שהוא שלך. רק כאשר הוא לחלוטין שלך - יש משמעות אמיתית לוויתור הבוגר שלך עליו, כי אתה יודע שגם אם החבר משחק בכדור הכחול כרגע - הכדור הזה הוא שלך, ויהיה כזה גם בעתיד. זה ביטחון שהוא מאוד חשוב לילד.
כשילד מתעקש ולא מרשה לחטוף לו מהיד - זה מצויין בעיני. כשהוא בוכה אם חוטפים לו - זה נהדר. גם שהוא יודע להגיש ולוותר זה נהדר אם אני יודעת שלפני חודשיים הוא היה בוכה על זה. אם הוא לא עבר את השלב הזה של הרכושנות, והוא מוותר מתוך הרגל ומתוך רצון תמידי לרצות את הסביבה, זה בעייתי בעיני.
ואני כן אלמד לחלוק לפני כן - אבל לא בחפצים של הפעוט, לא ב"טריטוריה" שלו, אלא בדברים יותר נייטרלים. נגיד ב"כיבוד" שאני אביא לו עכשיו בסלון על מנת שיחלק לו ולחבר. גם זה יהיה קשה, למדי, אבל זה המקום הקטן, שממנו אני מצמיחה את העתיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה