הרבה הורים מתלוננים שהילד המתוק שלהם חוזר מהגן עם קללות ומילים גסות. הוא בוודאי לא למד אותן בבית, את המשמעות של חלקן הוא בכלל לא מבין. מי אשם? כנראה החברים בגן. אבל האשמה לא ממש מעניינת. השאלה הגדולה יותר היא איך מפסיקים את התופעה הזו.
מאוד יכול להיות שהחברים משפיעים, אבל בשביל השפעה צריך שני צדדים, ונראה שיש משהו שגורם לילד להיות מושפע. יכול להיות שכמו שאת אומרת שיש לו נטיה להיות מושפע, אבל יכול להיות שיש משהו אחר, פנימי יותר שמושך אותו אל צורך התנהגות/דיבורים מסוימת. אז למה ילדים מקללים? הסיבה הראשונה שקופצת לראש היא שהם לא יודעים שזה אסור. אולי.
סיבה אחרת, שבעיני סבירה יותר, היא שילדים מקללים ומנבלים את הפה כי הם יודעים שזה אסור. יש אומרים שהמטרה היא לא "לבחון את תגובות המבוגרים", ומציעים בתגובה את העצה האולטימטיבית להתעלם. "אם אין הצגה - אין קהל". בעיני הגורם הוא מורכב יותר. תינוק ופעוט קטן חוקר את העולם ומתנסה בחוקיו. ילדים בני ארהע או חמש בוחנים את העולם גם הם, אבל מוסיפים לבחינה את ההיבט החברתי והתקשורתי. אני מאמינה קטנה מאוד בהתעלמויות (נכון יותר לומר שאני לא מאמינה בכלל) אבל אני חושבת שבין הפיתרון של להתעלם ובין הפיתרון, המוצע מהצד השני- לא לוותר ולהעניש בחומרה יש מגוון אפשרויות שונות.
כמה מן הפיתרונות שאני מציעה:
וסיפור לסיום. כשאני הייתי בגן, היה עונש מובן וברור לכל ילד שמקלל או משתמש במילים לא יפות. הגננת היתה לוקחת את הילד ושוטפת לו את הפה בסבון, ואומרת לשאר הילדים לא לדבר איתו עד סוף היום. חבר שלי שמע אותי לא נכון, וסיפר לגננת שאני מקללת. לכן קיבלתי את העונש. לבושה בעת העונש נוספה תחושת חוסר ההוגנות של העולם, כי בכלל לא אמרתי את זה, ולא האמינו לי. כשהתבגרתי סיפרו לי שזה בכלל לא היה סבון. סתם שטפו את הפה במים, אבל זה לא מחק את הטעם המר. כשרוצים להקנות לילדים נורמות של דיבור נאות, כדאי לזכור את הדוגמה האישית - מקללים שמקללים, משקרים, ומעודדים ילדים אחרים להלשין, אינם מהווים דוגמה כזו.
מאוד יכול להיות שהחברים משפיעים, אבל בשביל השפעה צריך שני צדדים, ונראה שיש משהו שגורם לילד להיות מושפע. יכול להיות שכמו שאת אומרת שיש לו נטיה להיות מושפע, אבל יכול להיות שיש משהו אחר, פנימי יותר שמושך אותו אל צורך התנהגות/דיבורים מסוימת. אז למה ילדים מקללים? הסיבה הראשונה שקופצת לראש היא שהם לא יודעים שזה אסור. אולי.
סיבה אחרת, שבעיני סבירה יותר, היא שילדים מקללים ומנבלים את הפה כי הם יודעים שזה אסור. יש אומרים שהמטרה היא לא "לבחון את תגובות המבוגרים", ומציעים בתגובה את העצה האולטימטיבית להתעלם. "אם אין הצגה - אין קהל". בעיני הגורם הוא מורכב יותר. תינוק ופעוט קטן חוקר את העולם ומתנסה בחוקיו. ילדים בני ארהע או חמש בוחנים את העולם גם הם, אבל מוסיפים לבחינה את ההיבט החברתי והתקשורתי. אני מאמינה קטנה מאוד בהתעלמויות (נכון יותר לומר שאני לא מאמינה בכלל) אבל אני חושבת שבין הפיתרון של להתעלם ובין הפיתרון, המוצע מהצד השני- לא לוותר ולהעניש בחומרה יש מגוון אפשרויות שונות.
כמה מן הפיתרונות שאני מציעה:
- האמירה החד משמעית "אצלנו לא מדברים ככה". האמירה הזאת צריכה להיות עניינית. לא נסערת ("איך אתה מוציא מהפה כאלה מילים?) ולא היסטרית. אמירה מבוהלת מדי יכולה לגרום לילד להפסיק. מצד שני היא יכולה לשדר לו שיש כאן מקום שבו אפשר לעצבן את ההורים. לא עכשיו. בעתיד. אם הוא ירצה.
- לא להיענות לבקשה שמנוסחת בצורה שלא נראית בעינכם "תאמר את זה כך שיהיה לי נעים לעזור לך". כמו בעצה הקודמת, אלה לא פתרונות קסם. צריך לחזור ולשנן אותם, עד להפנמה מלאה.
- קצת הומור. זה תלוי אישיות, לבעלי זה הולך מצויין ולי קצת פחות. כשילד מדבר במילים לא יפות הוא אומר "בעצם התכוונת לומר..." ומנסח את אותו משפט בצורה מאוד מנומסת. יותר מדי מנומסת ובשפה גבוהה ("אבא יקר, האם תואיל בטובך הרב לפנות מעט מזמנך היקר ולפנות להוריד עבורי את המשחק מהארון?" משהו כזה, מוגזם בכוונה. בד"כ זה מצחיק ומעקר את העצבנות.
- אמפטיה. בעיקר בזמנים שרואים שהדיבורים מובלים מהמון תסכול. "אני רואה שאתה כועס מאוד. רוצה להראות לי כמה אתה כועס?" או "רוצה לצייר את הכעס שלך?". להכיר בקושי הנקודתי שלו, בלי להביע הסכמה לדרך שבה הוא מבטא.
- אם מדברים עם הגננת, לא חייבים לבקש דווקא להפריד מ"הילדים הרעים" שמלמדים "כאלה מילים". אפשר לבקש ממנה להוליך בגן מהלך לימודי של "שפה נקיה" או "דיבור מנומס" שכולל סיפורים בנושא, מבצעים, נקודות וכו'.
- עוד שיטה, של "הפוך על הפוך". זו שיטה בעייתית, והרבה הורים נרתעים ממנה, אבל ראיתי אותה בפעולה, ואני חושבת שהיא יכולה לעבוד. הנקודה היא שאם יש לילד דחף להגיד את "המילים שאסור" אפשר לתת לו מסגרת מסוימת, מוגדרת, להגיד את המילים הללו. הדוגמה שראיתי היא ספר "חינוכי" שהמסר שלו הוא שאסור לקלל, והסיפור מתחיל בסיפור על מדינה שבה כולם מקללים. הסוף הוא טוב כמובן והם כולם לומדים שזה לא כדאי וכו' וכו', אבל החלק היפה שבספר הוא הדרך לשם. בדרך לשם מובאות הרבה קללות, כציטוט מפי "הרעים", וזו הזדמנות לילד לשמוע ולהשמיע את הביטויים האסורים.
- שיטת העידוד והציל"וש. כאשר מטיפים מוסר יש לילד נטיה גדולה להאטם ולא לשמוע אותו. כל הדיבורים הארוכים עוברים לו מעל האוזניים. מצד שני, כאשר ילד עושה כבר משהו טוב, אז הוא מאוד פנוי לשמוע חיזוקים חיוביים על ההתנהגות שלך. "או, ככה נעים לי לשמוע אותך". "מאז שחזרת מהגן לא אמרת אף מילה לא יפה, אני ממש שמחה" וכך הלאה. אמנם קשה לתפוש את הזמנים האלה, שבהם ילד מתנהג גמו שמצופה ממנו, אבל כדאי להתאמץ ולחפש אותם.
וסיפור לסיום. כשאני הייתי בגן, היה עונש מובן וברור לכל ילד שמקלל או משתמש במילים לא יפות. הגננת היתה לוקחת את הילד ושוטפת לו את הפה בסבון, ואומרת לשאר הילדים לא לדבר איתו עד סוף היום. חבר שלי שמע אותי לא נכון, וסיפר לגננת שאני מקללת. לכן קיבלתי את העונש. לבושה בעת העונש נוספה תחושת חוסר ההוגנות של העולם, כי בכלל לא אמרתי את זה, ולא האמינו לי. כשהתבגרתי סיפרו לי שזה בכלל לא היה סבון. סתם שטפו את הפה במים, אבל זה לא מחק את הטעם המר. כשרוצים להקנות לילדים נורמות של דיבור נאות, כדאי לזכור את הדוגמה האישית - מקללים שמקללים, משקרים, ומעודדים ילדים אחרים להלשין, אינם מהווים דוגמה כזו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה