יש הרבה שמות לגיל שנתים. יש הקוראים לו "גיל ההתבגרות הראשון". אחרים קוראים לו "גיל המרי", ומאנגלית קיבלנו את terrible two. אני קוראת לגיל הזה "גיל שנתים המופלא".
אנשים אוהבים לקרוא לגיל הזה "גיל שנתים הנורא", אבל הוא נורא רק כאשר לא מבינים אותו. ההורים התרגלו לתינוק קטן, חמוד וממושמע, ומתקשים לשנות כיוון ולהבין שמעכשיו התינוק שלהם מתבגר, ומתחיל בדרכו הארוכה להפוך לאדם אוטונומי ושלם. לכן בעיני זה "גיל מופלא" - בדיוק בגלל זה. בכל יום יש תובנה חדשה,רעיון חדש, תגלית מפתיעה. בכל פעם זה בתחום אחר - הכוח שלו, הכרת הסביבה,הכרת ההורים ומגבלותיהם, הכרת החוקים והכללים של העולם. הוא לא סתם פעוט -הוא מדען מתנסה, ואם הוא לא יתנסה, הוא באמת לא יצליח לגדול ולהתפתח. לכןהמילים הכי נפוצות בלקסיקות של גיל שנתים הם "אני לבד" (כי אני רוצה ללמוד איך עושים) ו"לא רוצה" (כי אני רוצה גם להחליט).
אז למה הוא "לא רוצה"?
לא כי באמת הוא לא רוצה. הוא רוצה. מאוד רוצה - להפסיק להיות תינוק להפוך להיות ילד עצמאי.
עד עכשיו הוא היה תינוק - מאכילים אותו, מלבישים אותו, מעבירים אותו ממקוםל מקום. בגיל שנתים התינוק מפסיק להיות תינוק ומתחיל בצעדים הראשונים להיותו אדם עצמאי. לאדם עצמאי יש רצונות משלו והוא לא נותן שאחרים ירימו אותו, יוליכו אותו, יחליטו בשבילו.... אדם עצמאי הוא לא "ממושמע" הוא בעל רצון עצמאי.
בדרך - יש הרבה שלבים שבהם ההתעקשויות הם על ריק, סתם, ומלאות כעסים ומריבות. אבל זה רק עד שהוא ילמד מהו רצון, ואיך מממשים אותו.
הורה לתינוק - מחוייב לטפל בו ולדאוג לכל צרכיו. הורה לפעוט מקבל קצת שינוי תפקיד. עדין מחוייבים לטפל בו, אבל מחוייבים גם לעזור לו לבנות את עצמו כאדם עצמאי. כלומר: לעזור לו קצת להתנתק מכם. (זה קצת בגיל שנתים, ועד קצת בגיל חמש, ועוד קצת בגיל עשר, ועוד "קצת הרבה" בגיל ההתבגרות. המטרה הסופית היא אדם עצמאי, שאוהב את הוריו, אבל לא תלוי בהם).
יש דברים שחייבים להיות לפי רצון ודעת ההורים - קשירה בכיסא בטיחות, לתת לך יד כשהולכים על המדרכה, לא לרוץ לכביש, לא להכניס אצבעות לתנור וכדומה. במקרים האלה צריכים להיות מאוד נחושים ב"לא". אפשר להסביר, כדאי לתת אלטרנטיבה מה *כן* לעשות, אבל אין מקום לוויכוחים עם הילד, ואסור לאפשר ויכוחים כאלה.
יש דברים שאפשר לתת בהם בחירה, אבל כדאי שהבחירהתהיה מוגבלת. ילד בן שנתיים עוד לא יכול לעמוד מול הארון ולהחליט איזה בגד הוא ילבש היום, אבל אפשר לתת לו לבחור בין החולצה האדומה לגופיה הכחולה,ולכבד את הבחירה שלו.
בחירות כאלה יכולות לעזור בניתוב המרץ והדווקא. אם רוצים שהוא ישתה, אפשר לעבור מהוויכוח על "כן-או-לא רוצהלשתות" לשאלה "אתה רוצה בכוס או בבקבוק?". אותו דבר עם אוכל ("קודם את העוף או קודם את הפירה?"), אותו הדבר בזמן המקלחת, הסירוק, החזרה מהגן, ההליכה לישון, וכל הדברים שצריך לעשות, אבל אין דרך מסויימת שחייבים לעשות דווקא אותה.
ויש דברים - שבאמת לא חשובים. עד עכשיו החלטנו בשבילו,אבל זה כי הוא היה תינוק. מעכשיו כדאי למצוא הזדמנויות שבהן גם הוא יכול לבחור. למשל - מה משחקים, באיזה ספר קוראים, איזה שיר שומעים וכדומה.
והנה הרעיונות שמתאימים בכל ויכוח עם ה"מתבגר" הצעיר בבית:
אז למה הוא "לא רוצה"?
לא כי באמת הוא לא רוצה. הוא רוצה. מאוד רוצה - להפסיק להיות תינוק להפוך להיות ילד עצמאי.
עד עכשיו הוא היה תינוק - מאכילים אותו, מלבישים אותו, מעבירים אותו ממקוםל מקום. בגיל שנתים התינוק מפסיק להיות תינוק ומתחיל בצעדים הראשונים להיותו אדם עצמאי. לאדם עצמאי יש רצונות משלו והוא לא נותן שאחרים ירימו אותו, יוליכו אותו, יחליטו בשבילו.... אדם עצמאי הוא לא "ממושמע" הוא בעל רצון עצמאי.
בדרך - יש הרבה שלבים שבהם ההתעקשויות הם על ריק, סתם, ומלאות כעסים ומריבות. אבל זה רק עד שהוא ילמד מהו רצון, ואיך מממשים אותו.
הורה לתינוק - מחוייב לטפל בו ולדאוג לכל צרכיו. הורה לפעוט מקבל קצת שינוי תפקיד. עדין מחוייבים לטפל בו, אבל מחוייבים גם לעזור לו לבנות את עצמו כאדם עצמאי. כלומר: לעזור לו קצת להתנתק מכם. (זה קצת בגיל שנתים, ועד קצת בגיל חמש, ועוד קצת בגיל עשר, ועוד "קצת הרבה" בגיל ההתבגרות. המטרה הסופית היא אדם עצמאי, שאוהב את הוריו, אבל לא תלוי בהם).
יש דברים שחייבים להיות לפי רצון ודעת ההורים - קשירה בכיסא בטיחות, לתת לך יד כשהולכים על המדרכה, לא לרוץ לכביש, לא להכניס אצבעות לתנור וכדומה. במקרים האלה צריכים להיות מאוד נחושים ב"לא". אפשר להסביר, כדאי לתת אלטרנטיבה מה *כן* לעשות, אבל אין מקום לוויכוחים עם הילד, ואסור לאפשר ויכוחים כאלה.
יש דברים שאפשר לתת בהם בחירה, אבל כדאי שהבחירהתהיה מוגבלת. ילד בן שנתיים עוד לא יכול לעמוד מול הארון ולהחליט איזה בגד הוא ילבש היום, אבל אפשר לתת לו לבחור בין החולצה האדומה לגופיה הכחולה,ולכבד את הבחירה שלו.
בחירות כאלה יכולות לעזור בניתוב המרץ והדווקא. אם רוצים שהוא ישתה, אפשר לעבור מהוויכוח על "כן-או-לא רוצהלשתות" לשאלה "אתה רוצה בכוס או בבקבוק?". אותו דבר עם אוכל ("קודם את העוף או קודם את הפירה?"), אותו הדבר בזמן המקלחת, הסירוק, החזרה מהגן, ההליכה לישון, וכל הדברים שצריך לעשות, אבל אין דרך מסויימת שחייבים לעשות דווקא אותה.
ויש דברים - שבאמת לא חשובים. עד עכשיו החלטנו בשבילו,אבל זה כי הוא היה תינוק. מעכשיו כדאי למצוא הזדמנויות שבהן גם הוא יכול לבחור. למשל - מה משחקים, באיזה ספר קוראים, איזה שיר שומעים וכדומה.
והנה הרעיונות שמתאימים בכל ויכוח עם ה"מתבגר" הצעיר בבית:
- לקבל את השלב בהבנה ובברכה כי לא לנצח יהיה לכם תינוק בבית. המטרה היא שהוא יתבגר.
- לבחור את המלחמות, ולהתעקש רק במקומות הכי חשובים (שאר הדברים יחכו לגיל מאוחר יותר).
- לכבד אותו כאדם הרוצה להיות עצמאי וגדול, גם אם הוא אינו כזה ברגע זה.
- להקשיב לו, ולתת לו לבחור.
- לנווט הרבה לעשיה (במקום "אל תקפוץ על הספה" אפשר לומר "בוא תתגלגל עלהמזרון הזה", במקום "אל תקשקש על הקירות" להציע דף שעליו כן אפשר לצייר,וכך הלאה)
- לקבל גם את התיסכולים והצעקות מצידו, הם חלק מהלמידה. ההבנה הזאת יכולה לחסוך חלק מהצעקות והתסכולים של ההורים.
- למעט בעונשים. עונש רק יחריף את תחושת המרד של הילד. בכל מקום שאפשר - למצוא דרכים אחרות.
- לא להפסיק ליהנות. להתמוגג מנחת על כל אמירה חדשה, על כל המצאה, על כל גילוי של בגרות, ולהתגאות בו. זה מה שיספק לו את הביטחון העצמי הדרוש כדי להמשיך ולהתפתח.
ולמה, אם יש כל כך הרבה קשיים, בכל זאת לא לקרוא לו "גיל שנתים האיום"?
כי השם הזה שם פוקוס במקום הלא נכון. במקום לומר "זה גיל קשה אבל יש בו דברים נהדרים" אני מעדיפה לומר "זה גיל מקסים אבל יש בו דברים קשים". זה משנה את כל ההתייחסות.
הכותרת "גיל שנתים האיום" גורמת להורים לפחד כבר מראש, וכבר בעקשנות הראשונה בגיל שנה וחצי לומר "אוי ואבוי הגענו לגיל שנתים הנורא והאיום".
אני לא אומרת להתעלם מהקשיים, ואם קוראים אותי אפשר לראות שאני מאוד מדגישה שבכל דבר טוב יש גם קשיים.
אבל אם מראש, עוד מהלידה מחכים לזה שיש גיל שהוא "איום" או "נורא" או"terrible" זה הופך להיות נבואה שמגשימה את עצמה, כי אז גם כל התנהגותשהיא רק טיפה חורגת מההתנהגות הבובתית של תינוק שנשאר שוכב איפה שמשכיבים אותו, ולא נוגע בכלום, הופכת להיות חלק מאותו סינדרום "נורא" ומקבלת תגובה הורית שחורגת מכל פרופורציה.
אם מבינים שזה מצב זמני וטבעי, והכרחי לילד - מקבלים את כל התופעות הקשות בברכה, ולא קוראים להן "איומות".
הכותרת "גיל שנתים האיום" גורמת להורים לפחד כבר מראש, וכבר בעקשנות הראשונה בגיל שנה וחצי לומר "אוי ואבוי הגענו לגיל שנתים הנורא והאיום".
אני לא אומרת להתעלם מהקשיים, ואם קוראים אותי אפשר לראות שאני מאוד מדגישה שבכל דבר טוב יש גם קשיים.
אבל אם מראש, עוד מהלידה מחכים לזה שיש גיל שהוא "איום" או "נורא" או"terrible" זה הופך להיות נבואה שמגשימה את עצמה, כי אז גם כל התנהגותשהיא רק טיפה חורגת מההתנהגות הבובתית של תינוק שנשאר שוכב איפה שמשכיבים אותו, ולא נוגע בכלום, הופכת להיות חלק מאותו סינדרום "נורא" ומקבלת תגובה הורית שחורגת מכל פרופורציה.
אם מבינים שזה מצב זמני וטבעי, והכרחי לילד - מקבלים את כל התופעות הקשות בברכה, ולא קוראים להן "איומות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה